אחדים מתנועת הבוגרים ומחברי ההכשרות נרתמו בין היתר להדרכה במלון מפונים בצובה. אליהם הצטרפו לשבוע שלם במלון, קבוצה של תיכוניסטיות, שאינן חברות תנועה. שני והילה מספרות על הפרויקט במלון, על המפגש עם ילדים ונוער מפונים, ומדברות על חינוך ועל תנועות הנוער בתקופה זו.
שני והילה, מיישוב "עשרת" בגדרות, הן תלמידות בכיתה י"ב בבית ספר "ברנר". בשגרה הן לומדות במגמת פילוסופיה, בה מלמד אילן מקיבוץ שושנה בתנועת הבוגרים. יחד עם מלונות נוספים רבים, התנועה הגיעה גם למלון בקיבוץ צובה, להדריך ילדים שפונו מבתיהם בעוטף. אילן היה מהמשתתפים בפרויקט.
שני מספרת: "כשאמרתי לו שאני רוצה לעשות משהו לגבי המצב הוא אמר לי 'וואלה, איך לא חשבתי על זה? גם אתן צריכות להיות חלק מזה.'"
ספרו על הפרויקט: מהו, ואיך הגעתן אליו?
"אילן הציע לנו לבוא לצובה במשך ארבע לילות", מספרת הילה. "המטרה היא להעביר כל מיני פעילויות לילדים הצעירים שמתארחים פה במלון בצובה, במהלך היום אנחנו משחקים איתם ומפעילים אותם." במלון מתארחים מפונים מקיבוצי עוטף עזה: מעגלים או זיקים, וגם מערים בדרום כמו שדרות ואשקלון.
לפרויקט הזמין אילן תלמידים ותלמידות מברנר עם נכונות להשתתף, רובן מהמגמה. שני מוסיפה: "הגענו לזה כי מאוד רצינו לעשות משהו שהרגיש לנו משמעותי ויכול לעזור בכל המצב. היה לנו קשה למצוא דבר כזה בכוחות עצמנו, ואילן הציע לנו אפשרות לחוות את זה."
איך נראה יום בתוך הפרויקט הזה?
שני מספרת שהיום מתחיל בזמן קבוצתי של צוות ההדרכה. "עד עכשיו הייתה איתנו סתיו (קיבוץ צבי) שהיא גם מהתנועה, והיא העבירה לנו פעולות שקשורות למצב.". הילה מוסיפה: "היא סיפקה לנו כל מיני כלים להתמודדות עם המצב, ואת הדרך לגשת לאנשים שנמצאים בסיטואציה כזאת.".
אחר כך, אומרת הילה: "בין ארוחת הצהריים לארוחת הערב, אנחנו ועוד בנות מהפר"ח (שכבת עמיחי), עושות להן מעין הפנינג קטן: מתחם של פעילויות ומשחקים. אחרי ארוחת הערב יש ערב חברתי שהוא יותר לבוגרים. אנחנו עושים שם כל מיני משחקים של גיבוש והפוגה.".
שני מתארת: "אנחנו דיי פריסטייל פה", "יש לו"ז מוגדר אבל מאוד מצאנו את הדברים שעושים להם טוב". בנוסף, היא סיפרה: "היום היה לאחד מהם בר מצווה", "ממש חגגנו לו. כבר יומיים כולם 'על זה', גם הילדים, בשילוב עם ילדים מפה בצובה. זה ממש ריגש אותנו והיה מאוד מיוחד בתקופה הזאת.".
מה מבחינתכן היא המטרה של הפרויקט?
שני אומרת: "אני חושבת שזה לאו דווקא להיות עם מפונים מהעוטף. זה יותר לעשות משהו שהוא שונה ממה שהם חווים עכשיו. וזה לא רק הם. לי היה לא פחות משמעותי עם הילדים מצובה, שכביכול לא פונו מהבית שלהם או חוו יותר מדי סכנות.". "ילדים נמצאים במצוקה גדולה עכשיו, הם לא מבינים מה קורה, ונראה לי שהמטרה היא בעיקר להעביר איתם את הזמן, ולעשות משהו שמח, בייחוד אם הם עברו תקופה לא קלה.".
הילה מוסיפה: "אני חושבת שיש משהו מיוחד גם בלהיות עם ילדים מהעוטף. כדי להראות להם שגם במצב הזה שהוא לגמרי בלתי נתפס: שילדים היו צריכים לעזוב את הבית שלהם. אני חושבת שזה חשוב להראות להם שכל עם ישראל מאחוריהם, שאנחנו איתם ושהם לא לבד. שאנחנו מעריכים אותם, שאנחנו פה. שיהיה מי שיעזור להם. זה לא בעיה של הקיבוץ שלהם. זה של כולנו.". ומציינת: "וזה לא רק אנחנו, אמנם אנחנו עושים להם את הפעילויות אבל ראינו התגייסות גדולה של עוד אנשים", "כל הזמן מגיעים ומביאים דברים, ויש אווירה מדהימה והמון אנשים שרוצים לעזור.".
הבנות גם מדברות על ערבוב האוכלוסיות במלון: "יש פה ילדים שהם ממושב דתי, יש קיבוצניקים מקיבוץ חילוני לגמרי...", ומספרות: "היום, אחרי ארבעה ימים, לא יכולתי לשים לב. הם ממש נהיו חברים, והם לא הכירו לפני כמה ימים. זה מדהים."
מה היו בעיקר הקשיים?
"הייתה בעיקר קשה ההתחלה", משחזרת הילה: "זו פעילות שהתגבשה תוך כדי פעולה. הגענו ויצרנו את מה שקורה פה לאט לאט. לא היה לנו ברור מראש מה הולך לקרות. היינו דינאמיים, רצינו לראות מה מתאים ומה עובד...". ומסבירה: "זה קשה מאוד להסביר מה אנחנו בדיוק בשבילם, זה קשה לבוא ולהגיד 'אנחנו המדריכים שלכם', רוב הילדים יעדיפו לעשות שטויות בחדר שלהם, להיות בטלפון, והגיוס שלהם בהתחלה למשהו כזה היה יותר מורכב".
ושני מספרת: "אנחנו פה ארבעה ימים ואנחנו כבר מאוד מחוברים לילדים האלה. ועכשיו היינו צריכות לומר להם שלום, הייתה סוג של פרידה. והיה עצוב, היה מבאס, אני בטוחה שגם בשבילם.", ומציעה פתרון לטווח הארוך: מדריכים קבועים שנשארים יחד עם הילדים לכל התקופה. "אני חלוקה בין זה שהיינו דמות שהם אהבו ונהנו איתה לבין זה שזה קצת מבאס שהם צריכים כל פעם לעבור עוד ועוד פרידה...".
בנוסף, היא אומרת: "אנחנו לא מהתנועה הזאת, אז לייצג משהו שאנחנו לא שייכות אליו גם היה קשה.".
בשגרה, הילה ושני מדריכות בצופים, יחד עם חברת צוות נוספת. שאר הבנות בצוות מהתנועה החדשה. "יש פה שלוש תנועות שמתערבבות אחת עם השניה", אומרת שני. "יש היכרות של כל מיני סגנונות ודרכים. גם בהדרכה, גם בכללי באורח החיים. יש פה גיבוש", מסבירה הילה.
איך החוויה של הדרכה בסיטואציה כזאת שונה מהדרכה רגילה?
"אני חושבת שיש פה הרבה יותר חופש. אין פה חוקים", מסבירה שני: "זו לא פעולה רגילה. הילדים שנמצאים פה ממש רוצים וצריכים את זה. אז כל דבר שנציג וכל דבר שנעשה הם יזרמו עליו. החופש היה לי מאוד שונה: אין משהו מאוד מובנה ומסודר, השעות יכולות להיות דינאמיות לפעמים, וגם הפעילויות עצמן וגם מי שבא... אתה לא מכריח ילדים להיות בפעולה, הם פשוט מגיעים כי הם צריכים את ההפוגה הזאת.".
הילה מוסיפה: "גם השיטה היא שונה. אנחנו לא באות 'לחנך אותם', או 'לעבור איתם תהליך'... אנחנו באות פשוט להנות איתם, לעשות איתם דברים כיפיים ולחמם את הלב. אם אחד מהם עושה משהו שהוא 'לא בסדר', יכול להיות שבתור בן אדם נבוא ונגיד לו את זה, אבל המטרה שלנו זה לא לשים גבולות ולחנך, אנחנו בעיקר...", "דמות פשוט", משלימה אותה שני. "כן, בעיקר פה בשבילם".
מה הילדים צריכים מדמות מדריכה?
"מה שקורה פה", עונה שני. "זה פשוט אנשים שיהיו שם, ויסתכלו עליהם ויראו אותם", וחוזרת לדבריה של הילה: "מאוד התחברתי למה שאמרת, עם ישראל קם. הם צריכים להרגיש שיש פה אנשים, שלא זורקים אותם למים.". "הם גם ככה מאוד בטלטלה.", מוסיפה הילה: "הם עוברים ממלון למלון, יש כאלה שזה המלון השלישי שהם היו בו, הבגדים שלהם לא פה.... הם צריכים קצת סדר: מישהו שירצה להיות איתם. רובם יודעים שבעוד יומיים הם עוזבים, ולא יודעים לאן הם עוברים אם יש להם בכלל לאן לעבור.". "יש פה המון אי ודאות והמון קושי לגביי עניין הלינה והמגורים, שזה דבר מאוד משמעותי בפרט בשביל ילד ובאופן כללי בשביל כל בן אדם. הם בעיקר צריכים תמיכה, ואוזן קשבת. ולפעמים גם הסחת דעת.".
מה אתן חושבות שהתפקיד של תנועות הנוער במשבר הזה?
הילה עונה, שעבור הילדים שפונו מהבית שלהם, "למצב הרוח שלהם, לאיך שהתקופה הזאת תראה עבורם, לתנועות הנוער יש את היכולת הכי גדולה להשפיע.". ושני מסבירה: "אנחנו לא בגיל שלהם, אבל זה לא כמו לדבר עם איזה פסיכולוג... אנחנו בערך בגיל שלהם וגם אנחנו באים קצת כדי לשכוח מהמצב, גם כשאנחנו לא מהעוטף. לכולנו יש מטרה משותפת של להיות ולהנות ולא לחשוב כל כך על מה שקורה במדינה".
שני והילה מוכיחות, במפגש של שלוש תנועות נוער, ובפרויקט חינוכי אינטנסיבי עם ילדים שחווים את המשבר הכי מקרוב, את כוחן של תנועות הנוער במצב הזה. עלינו למצוא כל דרך להשפיע ולעזור לאחות את שברי החברה.