כששירה ביקשה ממני לכתוב כתבה למבחן אמרתי לה אני? על מה אני אכתוב? היא הסתכלה עליי ואמרה לי: "יעל את תחשבי על משהו אני סומכת עליך"
איך זה יכול להיות שזה קורה?
ביום שבת בבוקר כשאני מתעוררת לאיטי ובדיוק מסיימת לחלום את החלום האחרון אני שומעת את אמא שלי מדברת עם אבא שלי, "איך זה יכול להיות שפרצו את מחסום ארז" "תתקשר לכולם לראות שהם בסדר". קמתי מהמיטה חצי ישנה והלכתי לצחצח שיניים, בעודי קמה ההודעות של ה"הארץ" ו"ווינט" קופצות לי בטלפון, מחבלים נכנסו לישובים, פרצו את המחסום, הצבא אינו מתפקד ואנשים מבוהלים, חטופים, ובעיקר יש בהלה המונית ותחושה של חוסר תפקוד של המדינה ושל אי יכולת להבין את המצב הביטחוני והעדר יכולת לטפל בו.
המצב במדינה מפחיד, שנים שלא היה מקרה כזה, מחדל כזה במדינת ישראל. הדרום מלא במחבלים שיורים צרורות של כדורים לכל כיוון, מאות הרוגים, אלפי פצועים, עשרות חטופים ויישובים שלמים שנשלטים על ידי המחבלים, החדשות המפחידות מופצות לכל כיוון ומרגיש שאנחנו שוקעים במעין מערבולת של בהלה שמלוווה בהרגשה של חוסר עונים, הטלוויזיה מלאה בחדשות שוברות לב וסיפורים שוברי לב עוד יותר,אנחנו שומעים על משפחות שמתקשרות לחדשות בבכי בגלל שחטפו את ילדיהם ולא היה ביכולתם להציל אותם, אנחנו שומעים על אנשים שדיברו בטלפון עם קרוביהם עד לדקה האחרונה, עד שנותק הקשר. אנחנו שומעים על מאות משפחות שמתקשרות ובבכי תמרורים מספרות שהן מחפשות את האחיין שלהם שנעלם. אני קוראת ומאזינה לאותן חדשות, הלב נשבר והמחשבות שלי מתחילות לפעול, אותן מחשבות מתחלקות לשלושה נתיבים עיקריים. המחשבות הראשונות שהציפו אותי הן המחשבות שמלאות בתסכול ובפחד גדול מאוד, אותן מחשבות מתרכזות בעיקר במחשבה על האנשים החטופים, על החיילים והמילואימניקים שהולכים להילחם בידיעה שלא כולם יחזרו ועל האמהות שלהן,שכנראה לא ישנו בלילה, חשבתי על האנשים שמתחבאים בממד בחרדה ובפחד ועל כך שאף אחד לא מגיע. המחשבות השניות שמציפות אותי הן מחשבות מסוכנות הרבה יותר, מחשבות מאשימות וכועסות. מחשבות שמאשימות את הממשלה את השרים ואת הצבא על התפקוד הלקוי והחסר שהיה, והשאלות שצפות ועולות הן שאלות שמאחוריהן יש רגשות חזקים של כעס, שאלות כמו, איך זה יכול להיות שאירוע בסדר גודל כזה התרחש מבלי בעיה? איפה הצבא והממשלה היו כשהמחבלים פרצו? איך זה יכול להיות שהמחבלים השתלטו על המעבר לרצועה ובמשך שעות העבירו שבויים כליי נשק וטרוריסטים הלוך וחזור לארץ מבלי הפרעה ובעיקר איפה, איפה לעזאזל הצבא היה. אותן מחשבות גוררות איתן הרבה מטען שקשור גם למצב הפוליטי חברתי שיש בארץ וגורמות לפילוג נוסף שמבוסס על האשמות משני הצדדים. הדרך שהממשלה התנהלה וחוסר התפקוד שלה גם אחרי שהמצב התבהר היא דרך מכעיסה ויהיה בלתי אפשרי להתעלם מזה. חשוב לדבר ולבקר את הממשלה אבל באותו זמן חשוב גם להתנתק מהכעס הזה בשביל שנוכל לחשוב מה הדרך הכי טובה שאנחנו יכולים לעזור.מכאן מגיעה דרך המחשבה השלישית שלי, מה אנחנו יכולים לעשות, בתור נוער אקטיביסטי.
אחד הדברים שהכי הפריעו לי זו ההרגשה שאני לא יכולה לעשות כלום, לכן בעיני יש חשיבות כל כך גדולה לכח של תנועת הנוער בסיטואציה כזאת, בעיקר, תנועת נוער שמעודדת נוער אקטיביסטי ויוזם, כמו התנועה שלנו. לתנועת הנוער יש את המחוייבות החינוכית וגם את המחוייבות לעשיה במצב כזה, הדבר היפה הוא שהמחויבות שלנו לעשייה לא מגיעה כי יש סמכות עליונה שאומרת לנו מה לעשות, המחויבות הזאת מגיעה מהרגש הכי עמוק שלנו, הרגש והדחף שאומרים לנו שבסיטואציה כזאת, כשהכל מרגיש אבוד והמצב המדיני פוליטי במשבר אנחנו חייבים להיות שם ולנסות לעזור בכל דרך אפשרית. בעיני, התנועה צריכה להיות פעילה במצב כזה בכמה דרכים עיקריות, הדבר הראשון והכי חשוב הוא הקשר עם החניכים, בתור מדריכים אנחנו צריכים להבין שלחלק מהחניכים האלה אין מסגרת שהם יכולים לדבר בה ושיקשיבו להם ולכן מתפקידינו כמחנכים זה לתת להם מסגרת שבסיטואציה כזאת לא נעלמת, מסגרת שהם יכולים בה לדבר , לחשוב, לעבד ולהביע את הרגשות שלהם. לתת להם מקום שהם יכולים לראות חברים וחניכים, ולעזור להם לעבד את הכל. בתור מדריכים אנחנו צריכים להיות בקשר ישיר עם החניכים או הורי החניכים ולוודא שהם בסדר, להראות להם שאנחנו שם בשבילם ושנעזור להם בכל דרך שנוכל, בעיקר להראות להם שאנחנו לא הולכים לשום מקום גם כשהמצב קשה. הדבר השני שאנחנו צריכים לעשות הוא לעזור בקהילה שמסביבינו מעבר למחנות, לאסוף מזון, ללכת לפנות מקלטים ולעזור למשפחות בעוטף או למשפחות שאחד ההורים גויס והם צריכים עזרה עם הילדים.
מהרגע ששמענו מה קורה בארץ התחלנו לדבר בחוג שלי ובבוגרת הארצית על מה אפשר לעשות. כבר באותו יום התכנסה וועדה של חברי הבוגרת מכל הארץ ,שבה דנו בשאלות שהציפו אותנו. בין היתר, דנו במה ניתן לעשות מהכיוון הקהילתי ובמה ניתן לעשות מהכיוון המחנתי שכולל בתוכו בניית מסגרת ומתן מענה שיתאימו לחניכים שלנו ולמצב. בתור נוער מעורב, הכי חשוב לא לשקוע במחשבה שאין לנו מה לעשות, אלא לחשוב איפה אנחנו כן יכולים לפעול ולתרום, ולהוציא את זה לפועל.