קמתי בבוקר יום שבת, ובלי להבין מה קורה, התחלתי לראות חדשות. מתוך מאות הסיפורים הבלתי נתפסים, אחד תפס אותי במיוחד, בעקבותו כתבתי את זה:
יום למחרת, התחיל להתבהר לנו מספר הנרצחים והנזק העצום שנעשה. הבנתי שאנחנו עומדים להישאר במצב הזה זמן מה. הייתי מיואש מהמצב ומתחושת החוסר שליטה וכאב לי הראש מרוב חוסר תזוזה ובהייה במסכים. מתוך כל הלחץ, יצאתי החוצה עם המחברת והתחלתי לכתוב:
בשבוע השני למלחמה, כבר יצא לי להמשיך להדריך. לפגוש חניכים ולהתנדב יחד עם הבוגרת שלי במלון עם ילדים שפונו מהדרום. בעקבות המפגשים כתבתי את השירים האלו:
