פוסט אימפריאליזם או סתם פוסט על אימפריאליזם

עקב רצף הניצחונות האחרון של ענקיות הטכנולוגיה אל מול העולם, אני חושב שהגיע הזמן לדבר על המצב.

ובניצחונות, אני מתכוון לסיום המלחמה הגדולה של העשורים האחרונים.

ובמלחמה, אני מתכוון למאבק כוח בין העולם הישן, לעולמות החדשים.

במלחמה הזו לא מת אף אחד, לפחות לא בכוונה. גם לא נפצעו אנשים, לפחות לא במכוון. הפגיעה לא הייתה כנגד מדינה או עם, לא רדפו אחר צוענים ולא השמידו יהודים, לא פרצו חומות ולא שרפו ערים.

ועם כל זאת, הייתה זו המלחמה הכי משמעותית של האלפים האחרונים.

מלחמה כל כך משמעותית, שאנו רק עכשיו מתחילים לחזות בקצה הקרחון של ההשלכות, ואנו עוד מתיימרים לטעון כי אנו יכולים להיאבק בהם.

נכון, אנחנו עוד יכולים להעביר רגולציות על גוגל, ולהטיל מסים על אמזון. אנחנו יכולים להיאבק בדור המסכים ולמרוד בתרבות הלינארית.

 

אבל אנחנו לא יכולים לנצח.

 

במהפכות קודמות, היה תוקף ברור ונתקף ברור. היה זה הקיסר כנגד האפיפיור, או הצורר כנגד החופש, או הקדמה כנגד המסורת. היה לצדדים אג'נדות ברורות - מוסקבה רצתה לאחד את רוסיה, היהודים רצו להקים מדינה בציון, והמונגולים, כהרגלם, רצו לכבוש את העולם.

במהפכה הזו אין צדדים ברורים. אף אחד לא יודע מי חבר ומי אויב. מצד אחד, נראה שענקיות הטכנולוגיה באותו הצד- אך הקפיטליזם, כלכלת השוק אליה השתרך העולם מטבעו, מונע מהם ליצור קואליציה- לא מתוך חמדנות, אלא מתוך הישרדות. נוסף על כך, ממשלות ומדינות מגבילות את יכולתן של הענקיות לאחד כוחות- בעזרת רגולציות ומניפולציות חוקתיות, הן מגנות עלינו מהמונופול האיום.

 

אבל אנחנו לא יכולים לנצח.

 

המלחמה הזאת נגמרה כבר מזמן. היא נגמרה כשלמחשבים עדיין לא היה זיכרון, כשלסינים הייתה תקופת שקיעה כלכלית אחרי המלחמה, כשהמזרח קיבל עליו את הקפיטליזם, כשהמערב ניסה להוריד ממנו את העול. המלחמה הזו הייתה אבודה מהרגע הראשון. לא היה לנו סיכוי- יריית הפתיחה במירוץ להגמוניה נורתה כשהורינו למדו שירים של רחל, כשסבינו נכנסו לעבודות משרדיות נוחות לכאורה, כשהאמריקאים ניצחו.

העולם נהיה הרבה יותר טוב מהתקופה החשוכה שלפני מלחמת העולם, לפני הקריסות הכלכליות, לפני פירוק החומה של ברלין.

העולם נהיה כמעט אוטופי, למראית עין, במקומות מסוימים, בזמנים מסוימים, לאנשים מסוימים.

הייתה זו שעת פריחתה של האנושות- המערב, עם רה-רנסנס; המזרח, עם מהפכה תעשייתית שלא נראה כמותה מעולם; העולם, עם אוכלוסיה גדולה מאי פעם, ועודפים גדולים אף יותר.

 

אבל אנחנו לא יכולים לנצח.

 

ואחרי ככלות הכל,

הפסדנו.

זהו מכתב של תבוסה, כתבה של פרידה מעידן האנושות.

היה זה עידן קצת מצחיק.

ראינו מלכים וקיסריות.

ראינו עבדים ופקידות.

ראינו מדינות, שאנשים עמדו בראשן.

ראינו אנשים, שלאומים קבעו גורלם.

 

אבל אנחנו לא יכולים לנצח.

 

אין לאנושות סיכוי. הסוף הגיע. הנה מגיע הקץ.

לא של בני האדם- אנחנו נשרוד, זאת אפילו לא שאלה. זהו אינו הקץ המדובר.

מדובר בניצחון הסופי של החברות.

זהו לא אימפריאליזם, בו מדינה צוברת כוח על ידי סיפוח מדינות אחרות, ויצירת אימפריה ענקית החולשת על יבשת שלמה.

זהו לא ניאו-אימפריאליזם, בו מדינה צוברת כוח על ידי השתלטות על מדינות אחרות, ויצירת הגמוניה החולשת על יבשת שלמה.

עידן של איחוד- איחוד שלא תחת דגל, או לאום, או מדינה. איחוד שלא לצורך כוח, או כיבוש, או ניצול. איחוד שלא לצורך הגנה, ביטחון, או יעילות.

איחוד, כי זה טבעי. איחוד, כי ככה השוק בנוי. איחוד, כי אפילו בכלכלה יש אבולוציה.

וחברות שלא יתאחדו- לא ישרדו. הן לא מתאחדות בשביל לשרוד- אלו שלא מתאחדות פשוט לא נשארות כדי לספר את סיפורן.

 

אבל הן לא יכולות לנצח.

 

מצד אחד, הפסדנו. הממשלות יתפרקו בסופו של דבר, או לפחות לא יהיו פעילות, בפועל. לא רחוק היום שבו לחברות כמו אלפבית יהיה כוח אינסופי על האנושות, כוח שלא ניתן להביס- החברות יודעות הכל, יש להן מאגרי מידע אינסופיים, תקציבים חסרי תחתית, אינספור שווקים, אפשרויות, תחומים, מטרות.

מצד שני, הן לעולם לא ינצחו. על כל עוצמתן הבלתי נדלית, הן עדיין לא יוכלו לנצח. אף פעם.

הניצחון במלחמה הזו לא ילך אל החברות, אל האיחודים הגדולים- הקונגלומרטים הם רק צעד בתהליך, צעד מפחיד ומאיים, אך צעד בכל זאת. כמו המהפכות הקודמות, גם את מהפכת המידע העולם יעבור- בעיה היא התוצאה.

 

אבל הן לא יכולות לנצח.

 

בסופו של דבר, החברות הן רק שלב. שלב מאוד לא יציב, ואף טיפה מסוכן, אך שלב בכל זאת. כמו כל בועה כלכלית, גם החברות יתפוצצו בסוף, אחרי שיתנפחו יותר מיכולתן- כמו אימפריה שזוללת מדינות עד שהיא מתפרקת ממהפכות ומרידות, כמו עץ שענפיו כבדים מטווח נשיאתו.

 

אבל הן לא יכולות לנצח.

 

אך אם מניחים אנו כי חברות הענק, הקונגלומרטים של עידן המידע, טייקונים שסוחרים בידע עצמו- שאלה כבירת משקל אף יותר עולה- מהו השלב שאחריהן?

שהרי חברות הענק ייפלו בסוף, ויוחלפו על ידי מודל אחר, והגלגל ימשיך להסתובב- אך אני חושש מפני שלב זה, כי עלול הוא להיות הפילטר הגדול של שלובסקי וסייגן- אסטרופיזיקאים יהודים שניהם, או לפחות במוצאם.

פילטר גדול זה הובא כסיבה אפשרית לפרדוקס פרמי, או "מדוע איננו נתקלנו בחייזרים, והרי היקום גדול כל-כך"; השלב הזה יכול להיות שלב הכחדה המוני של כל ציביליזציה, שלב שהאנושות תיאלץ לנסות לעבור- כישלון משמעותו היכחדות.


 

 

 

סוף סוף אני יכול לדבר לעניין, אחרי שמונה פסקאות אקספוזיציה!

 

זהו האתגר האמתי של המאה העשרים ואחת, ודורות העתיד, האתגר האמתי של חברה שמורכבת מאינדיוידואלים- שהרי חברה כזו נידונה לריב בתוך עצמה לפי עקרונות השוק החופשי, למען הקפיטל;

בין עם קומוניזם ובין אם כלכלת שוק, שהרי דבר אחד בטוח- הפרט ישאף לצבור קפיטל- ומכאן שהמערכת תהיינה קפיטליסטית לעד, ללא קשר לשום חוק שהמדינה מסוגלת להעביר!

חברה כזו, שאין לנו שום דרך להיאבק בה, כי היא המרחב-חלל עליו מושתתת החברה האנושית!

מכאן עקב אכילס של הנאורים- החברה יכולה להתקדם בלי קץ, אך זה ידרוש אינטגרציה הולכת וגוברת של התהליכים, וכמו שני חלקיקים בעלי זוגיות חזקה, האינטגרציה של האחד היא הגזירה של האחר, כלומר ככל שהמערכת הדוקה יותר, ככה השלטון "גזור" יותר- אם בעבר היו פזורים אינספור שבטים בעולמנו, ואחר כך ערי-מדינה רבות, ואז ממלכות מכל עבר, ואחר מכן מדינות לאום ואימפריות- היום נשארו בעולמנו רק כמאתיים ישויות פוליטיות ריבוניות, דהיינו כמאתיים מדינות, מספר שאינו מיצג אמיתי, שהרי מדינות רבות הינן הלכה למעשה בובות של מדינות אחרות.

מספר הישויות הריבוניות פוחת בהדרגה, אך בהתמדה, לאורך ההיסטוריה, במגמה שנראית חיובית- איחוד המין האנושי; אך זו התעלמות מגורלה של המערכת בידי המספרים- כי בסוף, לא יישאר דבר לגזור.

 

מה הכוונה בכך?

 

ככל שהמערכת מצטמצמת, וישנם פחות ופחות ישויות ריבוניות, גדל הסיכוי לטעות פאטלית- אם ממשלה אחת עושה טעות חמורה, אז מדינתה נופלת לאסון, אך שאר ממשלות העולם יוכלו לעזור- אך אם ישנה רק ממשלה אחת, הטעות החמורה יכולה להחזירנו חזרה אל עידן האבן.

דמיינו לכם עולם שבו הגמוניה אחת השתלטה על העולם- בין אם בצורה של ממשל קומוניסטי, גרסה מאוחדת של האו"ם, חברת ענק שהפכה דה-פאקטו למדינת-על, או כל סצנה מטורפת מסרט מדע בדיוני העולה על רוחכם.

ועתה דמיינו כי הגמוניה זו עושה טעות פאטלית, קריסה כלכלית, מלחמת אזרחים, פריצת מגיפה, וכן הלאה וכן הלאה- מה יהיה גורל האנושות אשר תחת ישות פוליטית זו?

 

אז מה עושים?

 

אז זהו. תארזו את דבריכם, תיפרדו מחבריכם, ותהגרו לאירופה (הירח) או מאדים, ביחד עם איילון מאסק. תאמרו שלום לאנשי ארץ, והודו להם על הדגים.

או שמא?

מה אם ישנו פתרון לפוסט-אימפריאליזם, שיכול אולי איכשהו לעבוד, ולמנוע את הקונגלומרציה הסופית, לבינתיים?

מה אם ישנה אפשרות, דקה ככל שתהיה, חלון הזדמנויות נסגר- להציב מעצור בפני הקץ המר?

הפתרון שרואני בפני רוחי יהיה קשה מנשוא- איני רואה אותו כהיתכנות ממשית בעולמנו, אלא אם נלמד לאהוב אחד את השני, באמת. לא אהבה הומניסטית פלצנית שמוכרים בכל בית קפה טבעוני בצפון תל-אביב- הבנה אמתית שאין לנו בררה אלא להיאבק בסוף המר, ושאם לא נעשה זאת, נמות כולנו יחדיו- שאנו באותה סירה, מארקטוס עד אנטארקטוס.

 

שהרי אנו יכולים ליצור הסכם, איזהשהו מאזן כוחות, הסדר סטטוס קוו על-מותי-

איזהשהי ברית, שתבטיח שהעולם לא יתאחד לעולם, לפחות לא לכדי ישויות פוליטיות אחדות-

אומות מאוחדות, אך רק בשיתוף פעולה, שכן אם יתאחדו באמת, קצנו הגיע.

זהו מאבקנו.

מניעת האחדות הסופית, מפאת הצרה הקיומית, בשם החיים.

 

 

מונחון

תרבות ליניארית- קווית, מוסללת, חד-ממדית

הגמוניה- מנהיגות, עמדה של ריבונות הנהגתית, ישות מנהיגה אולטימטיבית

קונגלומרט- התגבשות, חברה אשר מורכבת מתת חברות בעלות עיסוקים בשווקים נפרדים, נניח ייצור מכונות כביסה וכריית פחם.

דה-פאקטו- הלכה למעשה, בפועל

אבולוציה- התפתחות הדרגתית מכורח פסילה טבעית

זוגיות חזקה- strong parity, סליחה על הפיזיקה

אינטגרציה- שילוב, איחוד, גיבוש, סיפוח

פרדוקס פרמי- על שם המדען האיטלקי אנריקו פרמי, פרדוקס אי-מציאת חייזרים בניגוד להסתברות

שלובסקי- פיזיקאי סובייטי ממוצא יהודי

סייגן- פיזיקאי אמריקאי ממוצא יהודי

קואליציה- התאחדות, התאגדות, ברית, ברית כנגד

ארקטוס- חוג הקוטב הצפוני, "דוב" ביוונית

אנטארקטוס- חוג הקוטב הצפוני, אנטארקטיקה, "בלי דוב" ביוונית

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon
  • YouTube Social  Icon

ת.ד. 9057, רמת אפעל, 5219001

מייל: haolim@tkz.co.il

טלפון: 03-5350157

פקס: 03-5350159