לאחר קורס המד"צים שהיה בקיץ שעבר, היו לי תקוות, שאיפות וציפיות רבות לשנת ההדרכה הראשונה שלי - רציתי לחנך, רציתי לשנות. לאחר מספר ניסיונות כושלים לפעולות חצי-תוכן, הבנתי שזה לא יעבוד, לפחות כל עוד אני מדריכה את השכבה הצעירה. כשהגעתי למסקנה הזאת היה לי נורא קשה להמשיך להדריך - פשוט לא הבנתי למה אני עושה את זה. לא הייתה לי שום מוטיבציה, שום מטרה; פשוט לא הצלחתי להבין למה אני ממשיכה לבוא לפעולות.

שבועיים לאחר מכן העברתי פעולה על חג הסיגד, וציינתי שזה חג של העדה האתיופית, וחג שהמדריכה האחרת שלהם חוגגת משום שהיא אתיופית - ומיד מספר ילדים ענו לי: ״למה את מקללת?״, או ״אל תשתמשי במילה הזאת״ (אתיופית).

לאחר הפעולה, כשהיה לי זמן לחשוב על זה ולעכל את זה, הבנתי שהחניכים - ובייחוד חניכי הצעירה - הם פשוט שיקוף מוחלט של החברה שלנו. אני מתכוונת לעובדה שכל מיני תופעות בחברה שלנו באות לידי ביטוי בצורה בולטת אצל החניכים. שמתי לב לזה בפעם השנייה כשחניכה שרצתה להעביר פעולת חורף כתבה ברשימת הציוד שלה ״קרמבו, מקופלת, שוקולד ושוקו חם״ וכשהסברתי לה שזה לא בסדר להוציא כל כך המון כסף כי זה יוצר רף שלא כולם יכולים לעמוד בו, היא לא הבינה אותי ואמרה שזה לא נכון, וכולם יכולים להרשות לעצמם את הדברים האלה, ומי שלא בטח גר ברחוב. אמנם אני לא יכולה להעביר להם פעולות על להט״ב או על עובדי קבלן ובעיות דומות בחברה שלנו, אבל אני יכולה לשנות להם דברים קטנים בתפיסת עולם שיכולים לשנות את היחס שלהם כלפי קהילה מסוימת או כלפי נושא מסוים, וזה אומר המון. קל לשכוח את הכוח האמיתי שיש למדריך ואת השפעתו על חניכיו - אך הוא כה משמעותי, ואסור לנו לפקפק בזה.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon
  • YouTube Social  Icon

ת.ד. 9057, רמת אפעל, 5219001

מייל: haolim@tkz.co.il

טלפון: 03-5350157

פקס: 03-5350159