"אין בכוחנו לפרנס את האש לבדנו. ולהם לא אכפת. גרוע מזה – " הוא תלה עיניו בפניו המיוזעות של חזרזיר.

  "גרוע מזה – גם לי לא אכפת לפעמים. נניח שאהיה כמו האחרים – שלא יהיה אכפת לי. מה יהיה אז בסופנו?"

  חזרזיר הסיר את משקפיו, נרעש ונפעם.

"אינני יודע, ראלף. עלינו להמשיך, זה הכל. זה מה שעושים המבוגרים".  (מתוך "בעל זבוב", מאת ויליאם גולדינג)

 

ב-"בעל זבוב" מסופר על חבורה של נערים בריטים, שמגיעים מחברה מנומסת להחריד שלוגמת תה עם הזרת למעלה יום יום, אשר נתקעת על אי בודד. הדבר היחיד שיכול להצילם הוא איתות – עשן – שאנייה תועה תוכל להבחין בו מרחוק. כמובן, אין עשן בלי אש. אך לילדי האי, כפי שאומר ראלף, לא אכפת. הם מעדיפים לעסוק בשפיכת דמים ורציחת חזירים, זה כמובן הרבה יותר משעשע. "בדעתנו להשתעשע באי הזה!", אמר בעל זבוב. וכך היה. מבדר מאוד עניין האספות. התקיעה החגיגית בקונכייה, הסמל לדמוקרטיה, לסדר ולכבוד האדם שבאי, האווירה הרצינית שהזאטוטים מתמוגגים מההפוגות שבה. מה יעשה ראלף, שנתמנה למנהיג וגילה את כובד האחריות שעל כתפיו, על מנת לעורר את האכפתיות שבדיירי האי? כולם אוהבים לדבר, כולם אוהבים אספות. אף אחד לא אוהב ליישם החלטות, או לקחת את נטל האחריות שבשמירות על האש. אם כן, מה יעשה ראלף? ימשיך, ככל שיוכל. כך עושים המבוגרים.

 

"בעל זבוב" מעלה סוגיות רבות בנושא טיבו של האדם ואופייה של חברת נוער. איך חבורת נערים בריטים הפכה לחבורת פראים רוצחים? איך התאפשר מצב שבו שכחו מהתקווה ומהאכפתיות? ובעצם, למי בכלל אכפת כיום? אכפתיות לא באופנה. כל אחד טומן את ראשו בחול של האי המטאפורי, נמנע מלהביט סביב, נמנע מלחשוב על האחריות הכרוכה בשמירה על האש. כל אחד עסוק בעניינו, דואג רק לעצמו ולסביבתו הקרובה ביותר. אנחנו קמים בבוקר, מנערים מעלינו את העייפות הפיזית כעבור זמן מה, וממשיכים הלאה בעייפות נפשית. יום יום, אותה שגרה חדגונית. החדשות. הלימודים. שוב מישהו נרצח. עוד מבחן אחד, עד מתי? עבודה. צריך כסף. איזשהו טיול למזרח שבו את/ה מבין/ה שהגיע הזמן להתבגר. מפה לשם את/ה מוצא/ת את עצמך באמריקה הקפיטליסטית, מרמה את הArmy Air Force ורוצח/ת בשוגג 21 טייסים*. אין מה לעשות - העולם הוא ג'ונגל, ואת זה כבר הבנת בטיול למזרח, בעבודה, בלימודים.

 

איזה מין עידן מוזר. כת השטן. מלא פוסטים פוליטיים בפייסבוק ותגובות שאפשר לטבוע בהן. אין אמת אחת, ואם יש, אסור להם לספר לך אותה, כי היא בטח פוליטית ואז ההורים יתלוננו והמורה יפוטר. גומיות פלסטיק מסולסלות לשיער. קלפי טארוט בשיעור חינוך. פרסומת לטמפונים שאי אפשר לדלג עליה ביוטיוב. מלא בחורות רזות בביקיני בכל מקום. קרב חתולות באח הגדול. פיגוע נוסף. הכל כל כך צבעוני ובולט, קופץ מולך בצג. השמאל קיצוני, הימין קיצוני, התמונה באינסטגרם יותר מדי בוהקת. מה זאת כל השמחה הזאת? למה אני לא שם? "סליחה, אני אשים את הפלאפון בכיס", אמר חניך מטאפורי. "מה אמרנו שזה פוסט מודרניזם?"

 

לאף אחד אין כוח לתהליכים. למי יש סבלנות לקרוא ספרים, לחוות לאט לאט התפתחות של עלילה, של מערכת יחסים? סבלנות היא מעלה על-טבעית בחברה של היום, כפי שמרמז גבריאל גרסיה-מארקס בסיפור "איש זקן עם כנפיים ענקיות". אנחנו כפויי טובה, אכזריים ודורשים אטרקציות זולות. חניך יכול לטעון שהפעולה משעממת בשתי השניות הראשונות שהוא נמצא בה בכלל, כאילו הפעולה היא עוד דבר צרכני אחד בעולם שלו, והמדריכים תפקידם לשעשע אותו ותו לא. אבל המדריכים הם מוחשיים, בשר ודם, וזה דבר שלא תמיד נתפס בעיני החניך המטאפורי הזה. הם לא עוד סרט באולם קולנוע, שיוצריו אינם ידועים לצורך, ואין לדעת לבטח מה המניע שלהם. הם לא עוד פרסומת שקופצת באמצע המשחק. הסרט משעמם? אולי כי אין בו מספיק אקשן, מספיק פיצוצים, מספיק זוועות. אולי הוא לא מספיק בולט בכל המציאות הבוהקת. כל הזוהר הזה הוא חלק ממכלול הדברים המאפיינים את העידן שיוצרים את מה שכיניתי "עייפות נפשית". העייפות הנפשית מתבטאת באדישות. האדישות למסר שסרט מנסה להעביר, האדישות למאמץ שהמדריכים משקיעים בבניית פעולות, האדישות לחברה שמחוץ למעגל הפנימי ביותר שסובב אותנו. העייפות הנפשית מתבטאת בשיכוך ועמעום הרגשות.

 

שום דבר כבר לא מרגש אותנו באמת. אנחנו צורכים כל הזמן סיטואציות קיצוניות – בסרטים, בפרסומות, בסדרות. אפילו הלימודים קיצוניים – המאמץ שיש להשקיע, הציון שיש להשיג. החיים רצים מהר-מהר, ואם הזמן עד השיא ארוך מדי, למה בזבזנו את הזמן שלנו בצפייה בסרט הזה או בקריאה בספר הזה? אנחנו נאלצים לחכות לשיא של החיים שלנו עצמנו, ובינתיים מנסים להפיג את השעמום ברדיפה אחר שיאים מסוגים אחרים.

 

לרוב אנחנו מפספסים את השיאים של המציאות, ומתעוררים מאוחר מדי. מתי קבעו לי את המועד האידיוטי של הבגרות הזאת, ולמה אף אחד לא עשה עם זה כלום? מתי בדיוק הפך השלטון למושחת? באיזה שלב איבדנו את האכפתיות? מתי כבתה האש באי, או למעשה – מתי אבדה התקווה והפכה חברת הנוער של ילדי האי להרסנית?

קשה לתפוש שאירועים לא מתרחשים בין לילה. השיא לא מגיע מיד, ישנו תהליך בדרך אליו. אם רצינו להשפיע עליו, למנוע אותו או לחזק אותו, היה עלינו להיות ערים אל קיומו ולהתערב. המפתח הוא אכפתיות, הדבר שנשפך לנו בין הידיים לאיטו. מדהים כמה לפעמים לא אכפת לאנשים. אפילו לי עצמי לא אכפת לפעמים, כפי שאמר ראלף, וכמותו אני מפחדת ממה שהיה קורה אילו לא היה לי אכפת. אסור לנו פשוט להמשיך, כפי שעושים המבוגרים לטענת חזרזיר. אם פשוט נמשיך, ניכשל. אין בכוחנו לפרנס את האש לבדנו. לאדם יש כוח כפרט, אמנם הוא נובע מיכולתו של הפרט להשפיע ולגייס נוספים אל משימתו.

 

עלינו להקיץ. הסוף יבוא כשאש תקוותנו כחברת נוער תכבה, כשהנפש שלנו תשקע בשינה והאכפתיות תחלוף מאיתנו עם הרוח* של העידן הפוסט מודרני. אם נכנע לעייפות הנפשית, נתעורר רק בשיא, ואין לדעת אם יישא חן בעינינו.

 

 

*מבוסס על "כולם היו בניי", מאת ארתור מילר.

*רמז לספר "חלף עם הרוח" מאת מרגרט מיטשל, ששמו מתייחס להיכחדות של סגנון חיים בעקבות מלחמת האזרחים האמריקאית.

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon
  • YouTube Social  Icon

ת.ד. 9057, רמת אפעל, 5219001

מייל: haolim@tkz.co.il

טלפון: 03-5350157

פקס: 03-5350159