אתמול סיכמנו שנת פעילות גדושה ומטורפת ואני עדיין לא מעכלת. רשמית נעשיתי ״תנועתית״ ויצאתי מהאזור של המחנה רק בסמינר הלב-תנועה שהיה לפני שנה. השנה הזאת שינתה לי את החיים לגמרי. הכרתי בתנועה אנשים שהם היום מחבריי הקרובים ביותר, ולמדתי שיכולה להיות אווירה שונה של יצירת קשרים, של אנשים מקבלים ואוהבים ולא של מעגלים חברתיים סגורים במנעולים שצריך לפרוץ ולטפס בסולם החברתי כדי להגיע אליהם. הכרתי אנשים בעלי סט ערכים ומטרות דומים לשלי ושמוכנים לפעול יחד למענם. המחנה הפך להיות בית בשבילי. חברי הבוגרת שנבנתה והתבססה והקומונרים נעשו משפחה, תמכו בי והיוו כתף תומכת בשנה המטורפת הזאת. אני לא יכולה לתאר את תחושת הגאווה שמילאה אותי בוועידה אחרי שכל שכבה במחנה חזרה ממפעל הקיץ שלה עם מלא חוויות וסיפורים. ישבתי בתהליך פולין, במסע עצמו ובשאר הסמינרים וקיימתי דיונים עם תרבות דיון שלא ידעתי שקיימת ושהגיעו לעומקים שלא ידעתי בכלל שאפשר להגיע אליהם, כאלו שחיפשתי בנרות בסביבה שלי אך לא מצאתי. בכל שיעור שבו חברי הכיתה שלי השתיקו אותי והתלהמו כאשר ניסיתי לבטא את הדעות שלי, מצאתי את עצמי משתוקקת עוד יותר ויותר לסמינר או לפעולה הבאים.

 

אני אודה, בתחילת השנה כשהתחלתי להדריך את חוג "תות בננה" (היום גדל והתאחד עם ״מכסחות האפרסקים״ והוא חוג "העטלפים") לא הבנתי למה אני מדריכה. בתחילת השנה חטפתי שוק ולא הבנתי איך אסתדר עם חבורה של ילדים/ות בני/ות עשר שלכל אחד/ת מהם/ן יש את הקריזות שלו/ה והיחס האישי שהיא/הוא צריך/ה לקבל. האמת היא שקצת נרתעתי מהעיסוק בילדים, אבל הבנתי שזה מה שהמחנה זקוק לו.
בפעולות הראשונות יצאתי אחרי כל פעולה ובאמת לא הבנתי למה אני עושה קייטנת אחר הצהריים לחבורת ילדים.
מהר מאוד גיליתי באמת מה הוא חינוך ולמה אני באמת מדריכה - בין אם זה לדבר עם חניכה מחוץ לשעות הפעילות על בעיות בבית ולהוות לה כתף תומכת, ובין אם זה לא ללכת לישון בטיול למרות שכבר ממש מאוחר וגם לי קשה (חניכה רצתה לחזור הביתה בדיוק בשנייה ההיא, אבל מהיכרות איתה [ועם בני גילה] הבנתי שזאת העייפות שמדברת מתוכה. נלחמתי על כך שתירדם ואכן למחרת היא אפילו לא הזכירה את הקריזות מהלילה ונהנתה ממש בהמשך היום).


התעקשתי שלא יהיו פלאפונים בפעולות וכך היה. למרות משברים שזה יצר לפעמים זה היה לגמרי שווה את פעולות השעה וחצי חסרות הפלאפון. בטיולים חניכים שלי התעצבנו שלחוגים אחרים מרשים להיות בפלאפון, אבל השבתי להם שזו היא המדיניות שלי והם דיברו וצחקו במקום לשחק כל אחד בעצמו קלאש רויאל.
היו פעולות שיצאתי מהן עם סיפוק מטורף והיו פעולות שיצאתי מהן עם טעם רע ולא הפסקתי לחשוב על כך שהן ״כשלו״, אבל החוג תמיד ידע להוכיח את עצמו ולקום בחזרה על הרגליים.
החניכים פרצו את גבולות האזור הנוח והרגיל של החלוקה לקבוצות סגורות בתוך החוג - לבנים ובנות (כמובן יש עוד על מה לעבוד אבל הן/ם עשו כברת דרך מרשימה), ולמדו שאנשים שונים בקבוצה יכולים להפוך לחברי קבוצה מן המניין אם פשוט נאפשר להם/ן.
כל-כך התרגשתי כשבחג התנועה חניכה סיפרה לי שהיא הכירה חברים מנו"ש, ובוועידת הקיץ, כשחניך הכיר חבר מאשדוד!
הייתי מאוד סקפטית גם בנוגע לכך שאני יכולה להעביר כל פעולה לצעירה, במיוחד פעולות תוכן כבדות.
אך אחרי שכבר הכרתי את החוג ההיפראקטיבי שלי שרוצה לשחק רק כדורגל במקום פעולה, למדתי להנגיש פעולות מגדר, דמוקרטיה ושלטון ויצאתי מכל אחת מהן בהרגשה מדהימה.
למדתי גם שלפעמים פשוט לשחק במשך שעה וחצי כדורגל זה לגמרי לגיטימי אם זה מה שהחוג רוצה.
למדתי המון השנה על עצמי ועל חינוך בזכותם, ואני שמחה להסתכל על השנה הזאת אחורה בידיעה שגם אני לימדתי אותם כמה דברים.

 

קורה פה בתנועה ובמחנה בפרט משהו מדהים, משהו באמת מיוחד שזר לא יבין.

 

אני אסיים בציטוט מוכר של יאנוש קורצ׳אק:
״הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים״.

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon
  • YouTube Social  Icon

ת.ד. 9057, רמת אפעל, 5219001

מייל: haolim@tkz.co.il

טלפון: 03-5350157

פקס: 03-5350159