ציירת: שירה ברנוי לפיד.

 

האם אי פעם ניקרה בך המחשבה על הטעות המטומטמת שעשית? המחשבה הזאת, שמתפתחת מתחת לעור, גדלה ולובשת צורה גשמית ואפלה, מסתתרת מאחורי גבך תוך שהיא מלטפת את אזור השכמות בציפורניה הארוכות (שריטות קטנות, עמוד השדרה מצטמרר), ואז ברגע אחד של קיפאון חודרת את בשרך ואוחזת בלבך – היא החיה הרעה הנקראת פרפקציוניזם.

 

החיה הרעה הזאת מקוננת בכולנו, במידת מה. יש שמטפחים אותה מרצונם, יש שמנסים להרעיל אותה, ויש כאלו שעושים את השניים האחרונים בו זמנית. אני, שאף פעם לא מרשה לעצמי להיות מאושרת, יודעת עד כמה רחוק יכול להגיע הפרפקציוניזם.

 

מי שתל את החיה הרעה הזאת בתוכנו? ולמה היא נחשבת בכלל רעה? הרי השאיפה להוציא מעצמך את הטוב ביותר היא שאיפה טובה, לא? לממש את הפוטנציאל. הבעיה היא שעבור אנשים מסוימים, השאיפה הזאת ממכרת. וכמו סם לא טהור מעורב בפסולת, היא הורסת אותך מבפנים. השאיפה לטוב ביותר שאת/ה מסוגל/ת כוללת בתוכה את בדיקת הגבולות שלך, והפרפקציוניסטים יודעים כי בדיקת הגבולות שלך מלווה בכאב. לאדם מאוד קשה להכיר בעובדה שהיכולת שלו מוגבלת, ושהאמרה "השמיים הם הגבול" לא בהכרח נכונה. הפרפקציוניזם כולל תסכול עצום. התסכול של להוסיף עוד ועוד מאמץ, ובכל זאת לא להגיע לתוצאה המושלמת. כאילו היה הפרפקציוניסט נקודה על פונקציית מנה בעלת אסימפטוטה x=100, שלא משנה כמה מאמץ היה מוסיף לציר y, הוא היה ממשיך לשאוף למאה, עוד ועוד, ולעולם לא נוגע בו. סליחה על התיאור הגס. גם אם מדי פעם הפרפקציוניסט מקבל 100 במבחן, הוא אף פעם לא יהיה מסוגל להפוך את ה100 לתמידי – בממוצע הוא תמיד ישאף אליו. וברמה היותר רחבה, אדם מסוגל לשאוף לטוב ביותר, לאידיאל שלו, אך אף פעם לא להגיע אליו.

 

כמה ארוכה ומתמשכת היא הרדיפה אחרי האושר. כל החיים אנו רודפים אחרי האידיאל, ואף פעם לא מגיעים אליו. לא מזמן אמרו לי שכל החיים הם תהליך. עניתי שזה די מדכא. כל חייך את/ה במרדף אחר דבר מה, ואת/ה משתפר/ת, אבל בסופו של דבר מחכה המוות, רגע לפני קו הסיום. האם חיי נצח כוללים בתוכם הגעה לאידיאל? אולי נדע ביום מן הימים, אולי נמות בחוסר שלמות כמנהג מיננו.

 

אדם המכור לסמים לאו דווקא אוהב להכיר בכך שהוא מכור. להיות מכור לסם מצביע על חולשה – החומר חזק יותר ממך, את/ה לא מסוגל/ת לו. כמו כן, הרבה פרפקציוניסטים לא אוהבים להודות כי הם מכורים לחיה הרעה הזאת. המאמץ להגיע אל האידיאל כולל השקעה, ועצם הצורך שלך בהשקעה על מנת להגיע להישגים מוריד מערך השכל שלך. אני עצמי שונאת שאנשים מניחים אוטומטית שאני "חורשת", מאותה סיבה. והאמת, אני לא חורשת. אבל מה שכן, אני משקיעה במובן של להיות בשיעורים ולא להבריז, לעשות מטלות בית, וכן להתכונן למבחנים (מה שלעומת אחרים אני עושה מעט), והעיקר – משקיעה בלשלב באופן הטוב ביותר את כל אלה עם הפעילות שלי בתנועה. שזה קשה, ועצם השילוב הוא עיקר המאמץ וההשקעה.

 

נחזור לשאלה "מי שתל את החיה הזאת בתוכנו?".

הייתם כמובן רוצים שאגיד "משרד החינוך", נכון? האמת, התשובה הזאת נכונה, אבל רק חלקית. התשובה המלאה גדולה הרבה יותר מהמשרד הממשלתי הזניח (והלא מוכשר במיוחד) הזה. משרד החינוך רק מתאים את עצמו לתקופה, בהתאם ללחצים שמופעלים עליו מלמעלה, בהתאם למה שנדרש בעידן הזה. התקופה הזאת גורמת למדינות להשקיע הון במקצוע מתמטיקה, כדי שיהיו הרבה מהנדסים במדינה שיפתחו בה את ההייטק. התקופה הזאת גורמת להורים להשקיע בחוגי מדע עבור ילדיהם מהיותם פעוטות, ולהתחיל לפטם אותם בחומר עוד בצעירותם, כך שמדי פעם אנו שומעים על איזה גאון שעשה בגרות במתמטיקה בגיל 11 ומשתאים. התקופה הזאת גורמת לתחרותיות. המון תחרותיות.

 

ועכשיו אשאל שאלה אחרת. את מי משרתת התחרותיות הזאת? רק השלטונות?

התשובה הקשה היא, שהיא משרתת גם אותנו. הפרפקציוניסטים. אף אחד לא מתמכר לסם ללא סיבה, ללא צורך מסוים לברוח מהמציאות. אף אחד לא מתמכר לרדיפה המתמדת אחר המושלם ללא סיבה. ההישגים הלימודיים מעניקים יתרון אדיר למי שמצליח להגיע אליהם. הם מעניקים תחושת התעלות. הם מעניקים נחמה.

כולנו תמיד מנסים להתבלט מעל השאר, להרגיש שאנחנו מיוחדים משאר בני מיננו, שיש כל כך הרבה מהם. אבל יש כאלו שהצורך הזה טמוע בהם הרבה יותר עמוק. כאלו, שאף אחד לא נתן להם תשומת לב. כאלו, שאולי חוץ מההורים שלהם, אף אחד לא העניק להם את התחושה שהם חשובים. כאלו שלא הייתה להם סביבה מחבקת. הדחויים חברתית.

אלו ניזונו מהיתרון שהעניק להם משרד החינוך על פני אחרים. אלו, שמעולם לא הצליחו להבין אותם. אלו, שאף פעם לא הבינו כיצד להתקרב אל האחרים. האחרים, שמעולם לא הצליחו להבין את אלו. האחרים, שאולי לא הבינו כיצד להתקרב אל אלו, ואולי לא ניסו. האחרים, שלעיתים עלבו והשפילו את אלו.

אלו, שמשרד החינוך וסביבתם העניקו להם את החיה הרעה, והם קיבלו אותה תחילה בהססנות, ועם הזמן החלו לטפחה באהבה.

אלו, המפלצות של משרד החינוך והמאה ה21.

 

כמו בשיר “Monster” של Starset (ממליצה, אגב) –

 

“You're the pulse in my veins

 You're the war that I wage

 Can you change me?

 Can you change me?

 You're the love that I hate

 You're the drug that I take

 Will you cage me?

 Will you cage me?

 You're the pulse in my veins

 You're the war that I wage

 Can you change me?

 Can you change me?

 From the monster you made me?”

 

הפרפקציוניזם הוא סם הפרפקציוניסטים. הוא כולל בתוכו הצלחה, סיפוק וכאב. הוא המלחמה הפנימית שלהם, שהם עורכים תמידית כנגד עצמם. כנגד הצורך לשאוף. הם אוהבים את זה. הם שונאים את זה. הם תוהים מתי מישהו יבוא ויגיד להם להפסיק. מתי מישהו יכלא את החיה הרעה שלהם, שהם נוצרים את קיומה בקנאות.

 

אני מפלצת של משרד החינוך. ואני גם לא. כי המאבק שלי בחיה הרעה מתבטא גם בתוך ההשקעה שלי כפרפקציוניסטית. כי אני לא נותנת את הכל, את מקסימום המאמץ שלי. כי יש לי מקום אחר להשקיע בו, שיקדם לא רק אותי, אלא גם אנשים אחרים שאולי זקוקים לעזרה שלי. התנועה. המאבק שלי, שלצערי לא יהיה נצחי, לשלב בין התנועה לבין הלימודים, הוא הפרפקציוניזם שלי והוא תגובת הנגד שלי נגדו. ולמה לשלב? כי אני אוהבת את מה שאני לומדת, מעבר לצורך להצליח שהאכילו אותי בו בכפית.

וכשאני נאלצת לבחור בין השניים, כמו בין מועד ב' לבין השביעיות (עדיין חושבת שהמצב הזה לא בסדר), אני יודעת בפנים שאני בסוף ארשם לשביעיות – למרות הצורך שלי להשיג ציונים טובים, וברוח התקופה יותר טובים מכולם לצערי (קבלה מוגבלת, לפי הציונים הטובים ביותר), כדי לא לעשות את הבחינה המגעילה שנקראת פסיכומטרי.

 

אני פרפקציוניסטית? כן ולא. הדבר היחיד שאני יכולה לאחל לכל הקהילה הזאת, הוא שהם ימצאו מקום אחד שלא מושפע מהתקופה המגעילה הזאת, ויפנו אליו את ההשקעה שלהם. המאזן הזה הוא שיוצר שקט פנימי, ומוציא באמת את הטוב ביותר מתקופת הנעורים.

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon
  • YouTube Social  Icon

ת.ד. 9057, רמת אפעל, 5219001

מייל: haolim@tkz.co.il

טלפון: 03-5350157

פקס: 03-5350159