''גשם. אני שונא גשם''. ''שומע אותך אחי''. ''אני דווקא אוהב''.

שלושה הרי אדם בגופיות התווכחו במושב האחורי של האוטובוס.

הם הריחו ממשקאות אנרגיה, וודקה וסיגריות זולות.

בקיצור: חבר'ה סבבה.

אחרי עוד כמה דקות של שיחה אחד מהם פנה אליי: ''תסלחי לי גברת..''. הוא השתתק לרגע והמשיך בתדהמה קלה. ''מצטער אחי! חשבתי שאתה בחורה! אה, אתה יודע אולי מה השעה?''

הצצתי בטלפון. ''עשר ועשרים''. החזרתי את האוזנייה ולא טרחתי לבדוק אם הוא ענה לי, לא היה לי אכפת.

באוזניים שלי קונצרט רוק שלם: הגיטרות חורקות, צווחות ושרות, התופים דופקים בקצב, גיטרת הבס נותנת גב והזמר מנסר בקולות שהיו גורמים לרוב האנשים להאמין שמישהו שוחט חזיר.

יאפ, הייתי במצב רוח.

הייתי בדרך חזרה ממפעל תנועה במרכז.

הופ! תפסתי את תשומת הלב שלכם. הזכרתי את התנועה ומיד אתם איתי. צפוי משהו, אבל ברוכה הבאה.

איפה הייתי? אה כן.

בדרך חזרה מהמרכז, בקושי הספקתי לרכבת, ופספסתי את האוטובוס שלי.

אבל היה ממש כיף עם כל החברים במרכז.

מה עשיתי שם? זה משנה? עברו כמה חודשים, אני לא זוכר כבר.

אני כן זוכר את כל הילדים שרים ואת קריאת התנועה.

אמרו לנו לא לקפוץ ולרקוד בסוף, אבל עשינו את זה בכל מקרה. לך תעצור ילדים בני שבע עשרה מלהיות פיזיים.

חזרה לאוטובוס, היה אפרורי וקר, משעמם ורטוב.

אבל היו אנשים מעניינים.

אני ממש אוהב להסתכל על אנשים באוטובוס, לנסות להציץ להם לחיים, לראות אותם בדמיון שלי מחייכים וצוחקים, בוכים ומאושרים. ולפעמים, לדמיין מה יקרה אם אני אנסה לדבר איתם.

אני אף פעם לא מדבר, אין לי אומץ. אבל תמיד הסתקרנתי בקשר למה שיקרה אם אני אעשה את זה.

בספסל בצד השני של האוטובוס ישבו שתי נשים שאני מדמיין שהן אמא ובת.

ילדה בת עשר, אולי אחת עשרה, ואשה בת ארבעים, אולי ארבעים ושתיים.

שתיהן היו יפות. לא בצורה מינית. יפות פשוט בגלל שהן יפות.

פרצופים סימטריים, שיער מסודר, בלי סימנים בולטים או חבורות, עצמות לחיים ברורות וסנטר חזק. על שתיהן.

לא רחוק ישב גבר שנראה בדיוק ההפך.

כתמים שומניים על הבגדים, זיפים על כל הלחיים והסנטר, קרחות בכמה מקומות שונים ומשקפיים מטונפים שהתנדנדו לו מהחולצה.

רק לרגע דמיינתי אותו בתור אדם צעיר.

מסודר, נקי, ראש מלא שיער וגוף שנראה בריא.

ואז זהו. גם אם התקרבתי לאיך שהוא נראה פעם, עכשיו הוא כבר לא נראה ככה.

האוטובוס ממשיך לנסוע.

השלושה במושב האחורי ירדו לפני כמה תחנות, עכשיו גם האישה והילדה יורדות.

עוד תחנה. עוד תחנה. עוד תחנה.

האיש יורד. אני לבד על האוטובוס.

המוזיקה ממשיכה לזעזע את גזע המוח שלי.

עוד תחנה. עוד תחנה. עוד תחנה.

זמן לרדת. צלצלתי בפעמון וחיכיתי לנהג שיעצור.

כמעט בבית, עכשיו רק ללכת קצת.

השירים מתחלפים בלי שאני שם לב.

הגעתי הביתה סוף סוף, בדיוק בסוף השיר שאני אוהב.

אני נכנס הביתה, אומר שלום להורים, מעיף את התיק ליד המיטה, נכנס למקלחת והולך לישון.

שוב שכחתי להודיע שהגעתי בשלום הביתה.

נו, שוין.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon
  • YouTube Social  Icon

ת.ד. 9057, רמת אפעל, 5219001

מייל: haolim@tkz.co.il

טלפון: 03-5350157

פקס: 03-5350159