עד מתי נתעלם מדרום תל אביב?

היום יצאנו לסיור בדרום תל אביב.

 

 

התחלנו מחוץ לשכונה ממש לפני הכניסה, דיברנו על ״החצר האחורית״, על תל אביב הלבנה והנכספת לעומת תל אביב השחורה שאנחנו מעדיפים להעלים ממנה עין כי לנו זה נוח - עלינו זה לא משפיע. קראנו את השיר ״האנשים השקופים״ מאת אייל שמיר ודיברנו על האנשים השקופים שאנחנו רגילים לראות כמו נותני השירות וכדומה. גילנו שיש אנשים עוד יותר שקופים מאלה, שאף אחד לא משמיע את קולם. הם לא נמצאים בסדר היום של גורמים ממשלתיים ולא נמצאים בתודעה של החברה, אלו תושבי השכונה.

 

עברנו מעבר חצייה אחד, מעבר החצייה הזה היה ממש מעבר לעולם אחר.

התחנה השנייה הייתה במקום שעמדה פעם התחנה המרכזית הישנה, היום כבר אין לה ממש זכר ומתחילים לבנות במקום גורד שחקים שכנראה יאכלס סטודנטים ואנשים די יציבים כלכלית, ממש לא תושבי השכונה שרגילים לראות שם בד״כ.

דיברנו על ההיסטוריה של השכונה, איך היא הוקמה, השינויים הדמוגרפיים, השינויים המעמדיים בה ואיך היא התגלגלה להיות השכונה שהיא היום בהשפעת התחנה הזו.

 

במהלך הדיון בעיקר הייתי קצת בשוק מרמת החיים שא.נשים בשכונה חיים וחיות בה. כעסתי שכחברה אנחנו נותנים ונותנות לדבר כזה לקרות ושלמגדלי התאגידים והחברות העשירות שמשקיפים על השכונה מלמעלה אכפת  רק מרווח, ולו רק היו תורמות כל אחת מהן אחוז אחד מהרווח שלהן היינו יכולים לשפר את רמת החיים של השכבות המוחלשות בשכונה משמעותית.

אבל כמו שחינכו אותנו משהיינו קטנים, בבית, בבית הספר ובגן הילדים - עלינו לדאוג רק לעצמנו ולמשפחה, להתרכז רק בעצמנו ובמשפחה, לקדם אינטרסים שמועילים רק לנו ולמשפחה.

 

ובינתיים? תושבי השכונה יכולים רק לחלום על לטפס בסולם למעמד שבו יוכלו לחיות ברמת חיים ראויה בזמן שהם מתבוננים מעלה אל גורדי השחקים.

 

במהלך הדיון הבחנו בזונה טרנסג׳נדרית שנראתה מסוממת שנקבה לקבוצת גברים במחיר בו הם יכולים לקנות את גופה. כאב לי עלייה וכעסתי שבגלל כסף וכוח מוכנה החברה שלנו לתת לא.נשים להתדרדר למצב כזה ולתת לגיטימציה לדבר שכזה.

המשכנו ודיברנו על מדיניות ההון-שלטון שיוצרת את המצב הקיים בו הפעמים היחידות שתושבי השכונה זוכים לאכיפה על הפשעים שקורים שם הם רק כשהם והן מפריעים לסדר הציבורי ולעובדים בגורדי השחקים. אף גורם ממשלתי לא ינסה לפתור את הפשיעה והזנות שקורת שם.

 

הם מעדיפים לפזר את הבעיה ולהעביר את הזונות מקום בארץ, לטאטא אותן מתחת לשטיח, כי לפתור את הבעיה הזאת פשוט לא רווחית מספיק לכיס הפרטי שלהם.

 

בשבילם, כל עוד הם יכולים להציב שם בניינים במחיר קרקע זול ומדי פעם לברוח מהחיים של ”nine to five”  כמו שאומרים ולקנות סמים בשכונה מדי פעם ואת גופה של זונה ענייה - זהו מצב נהדר שמגדיל את הרווח שלהם ועם זאת נותן להם בריחה מהמציאות המייבשת והחומרית שהם כנראה חיים בה.

 

בתחנה המרכזית הגענו לקומה שתיים, בה יש שורות של חנויות נטושות אטומות שמשמשות כבתי זונות. אין לאף אחד אינטרס לשקם את הקומות התחתונות של התחנה המרכזית, זה לא רווחי לאף אחד לעזור לפתח את הכלכלה שם ועדיף לעירייה שההומלסים ישנו שם, לא ברחוב - שחס וחלילה לא יהרסו את הנראות של העיר.

 

במהלך הדיונים עלו לי הרבה קישורים מהמסע לפולין, כמו העומדים מין הצד, ובעיקר מוטיב הניכור שהולך וחוזר על עצמו - בעיקר בין עובדי גורדי השחקים לדיריי השכונה, בין ההפרדה שיוצרים בין העשירונים היותר גבוהים של החברה הישראלית לבין תושבי השכונה ודואגים להעלים אותה מאיתנו.

 

זוהי פניה של החברה שלנו כיום.

 

חברה שמקדשת רווח וחרדתית כל כך מהפסד ולשם כך מוכנה להעסיק ילדים עניים בסדנאות יזע בתנאים לא תנאים תמורת דולר לשבוע, חברה שזורקת חצי מהיצור שלה במקום לתרום אותו כי משתלם, חברה שמתעלמת מרצחי עם שקורים מעבר לגבול, חברה שבה הממשלה משסה אוכלוסיות חלשות אחת בשנייה במקום לפתור את בעיותיהן.

 

בשיעור כלכלה למדנו שעוני ואי שוויון הם כמו ביצה ותרנגולת - אי אפשר לדעת מי בא לפני מי. אך אולי אפשר? אם נשקם את דרום תל אביב ואת כל האוכלוסיות המוחלשות, נשנה את סדר העדיפות שלנו, ניתן לכולם וכולן הזדמנות שווה, אני בטוחה שנוכל לצמצם את אי השוויון וכך גם יצטמצם העוני.

 

אני שמחה להיות חלק מהתנועה הזאת ששמה את הערכים האלה בראש סדר העדיפויות שלה ולא נכנעת לתאוות בצע ושימוש מוטעה בכוח שניתן לה על מנת לפעול למען האנשים ולמען טובות הנאה אישיות.

 

אנחנו נמצאים בארגון הנכסף והיוקרתי שנקרא ה -”OECD"  אך במדד אי השוויון אנחנו בסוף המדד. איך זה שכמדינה מפותחת עם מדד רמת חיים במקום ה26 מתוך 138 מדינות העולם אנחנו נותנים לפליטים ומבקשי מקלט לישון על גג של ספסלים בגן לוינסקי? איך זה שהממשלה לא יוזמת מאבק למיגור זנות, הפללת זנאים ולשיקום זונות, ולא נותנת להן מנגנון תמיכה, שיקום והעשרה לשילוב בשוק העבודה הישראלי בעבודות בהן הן לא יצטרכו להיות מנותקות מתודעתן בשביל לשרוד עוד יום?

 

יש למבוגרים מין מנהג כזה להמעיט בערכם של ילדים וילדות, ולהגיד שהאמונה שלנו בעולם ערכי יותר ומוסרי יותר היא חלק מ״מרד הנעורים״ וש״נתבגר ונבין איך העולם עובד״.

 

זאת עוד צורה להעלמת העין, לניכור ולשקיעה בחיים בועתיים שמנותקים לגמרי מדברים שקורים ממש מתחת לאפנו, הרבה יותר קל להמשיך לחיות בחיים הנוחים שנולדנו אליהם ולהגיד מין תפילה קטנה כזאת בלב שנולדנו במקום הנכון, בזמן הנכון ובצבע הנכון.

 

אני וחברותיי לחוג, לשכבה ולתנועה לא ניכנע לאמירות האלה.

 

הסיור גרם לי מאוד לרצות להקים בשכונה מחנה, ולתת לילדים בה חלק בילדות שאנחנו מגדירים כמובנת מאליו, לתת להם לחיות במציאות שאנחנו מגדירים ומגדירות בסיסית והכרחית.

 

אני שמחה שיש לי את הכוח לשנות, לחנך ולהדריך.

כי אם הממשלה וגורמים ייצוגים של המדינה שאמורים ״לדאוג״ לכל העם ולא רק למי שנוח להם לדאוג להם לא עושים כלום, אנחנו נהיה אלה שנבוא ונרים את הכפפה.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon
  • YouTube Social  Icon

ת.ד. 9057, רמת אפעל, 5219001

מייל: haolim@tkz.co.il

טלפון: 03-5350157

פקס: 03-5350159