על חג התנועה ה73 של מוצקין

 

ב11 בפברואר 2017, בסביבות השעה 10 בלילה, החלה סופת רעמים באזור לאחר יום וערב של השקט שלפני הסערה. חשבתי לעצמי בחיוך כמה נחמד שאפילו השמים התחשבו בנו. כמו היו נרגשים במשך כל היום, ולאחר שהכל נגמר פרקו את המתח, הלחץ, השמחה וההקלה.

 

בסיום המופע, שנושאו היה "90 שנה מסביב לתנועה" וכלל שלל סצנות מהקמת התנועה, דרך הקמת המחנה ועד הגעה לעתיד (או ההווה, תלוי איך מסתכלים על זה), שתי חניכות שהדרכתי לפני שנה אמרו שני משפטים שגרמו למדריכה שבי לקפוץ באושר במקי"ץ דמיוני, לחטוף מכה בראש מסנדה שמעלי ולמלא לעצמי דו"ח פציעה.

 

"סוף סוף נגמר הסיוט הזה", אמרה אחת בעודה יורדת במדרגות מהבמה ולחלוטין לא מתכוונת למשמעות המילולית.

"איזה סיוט?", ענתה השנייה. "כבר נגמר ובא לי עוד פעם".

 

ציטוט חמוד שלמרות שהוא כל כך קצר, גורם לי לחשוב על מה שכל התהליך הזה של החג תנועה גורם לחניכים.

איך חג תנועה נולד? כמו חניך. הוא מתחיל מבפנים, הססן, קצת מופנם ומעט נרגש כשהוא בא בפעם הראשונה למחנה, ומתגלגל החוצה לתוך חולצה כחולה. לפעמים הוא קצת סקפטי בהתחלה, לא מאורגן, מורכב מקו עלילה כללי ודינמי (שעלול לשנות כיוון, מטרה ומצב רוח בכל שיחה, כמו חניכים שללא כל אזהרה בורחים מהפעולה "לשירותים") ומבדיחות בוגרת ארעיות. ועם כל פעולה הוא מתחיל לגבש צורה מוגדרת. החניכים מתחילים לזכור את הטקסט ומפסיקים לפרוץ בצחוק באמצע החזרות, הכוריאוגרפיה של הריקודים מושלמת, והמדריכים מסוגלים לדקלם את התסריט של החוג ולרקוד את הריקוד שלו מתוך שינה. כמובן שתמיד יש עיכובים, ותמיד נאלצים להתפשר ולבצע כל מיני שינויים, אבל בסופם של חודש וחצי או חודשיים עולים על הבמה, האולם הומה וזהו, הכל מוכן. עכשיו המשימה היחידה שנשארה היא ליהנות מהראן האחרון.

וכמו שאמרתי לקהל בפתיחה של הערב, כל מה שאתם רואים על הבמה – הוא של החניכים. הבוגרת עבדה על התסריט קשה מאוד וגם על התפאורה, השיר שהוקלט הוא נטו של חניכי הבוגרת, כל הקטעים והריקודים הם של החוגים ורק שלהם, והם כולם מצטרפים לפאזל אחד גדול וצבעוני, הוא החג תנועה.

 

ואם נרצה לדבר ספציפית על הצעירה, התקופה הזו פשוט כיפית בעבורם. כל החזרות והשינונים, כולם מתאמצים ביום הזה שאינו רק שעה וחצי של מופע, אלא יום שלם עם חוויות שהם יזכרו לטובה, ובעיניי מיוחד הזמן שבין הראנים. כשבחוץ מתנהל משחק כדורגל מעורב של חניכי צעירה עם חניכי בוגרת וקומונרים, פה ושם כלי איפור עוברים מיד ליד, ובפנים חניכים מכל הגילאים וגם קומונרים רוקדים, סתם בשביל הכיף, על הבמה, צועקים, מזייפים וצוחקים לצלילי שירים אהובים על פי דרישת הקהל. זה יום של ביחד.וכשאני רואה אותן על הבמה, משתוללות וצועקות מילים של שיר שאני לא מחבבת (בלשון המעטה) בעיקר בשל היותו קליט יתר על המידה, פשוט כיף לי לראות כמה כיף להן.

 

וכשחניכות שלי לשעבר וחניך (לא לשעבר אך אהוד ביותר) מתאמנים בפעם הראשונה באולם על הריקוד של "שלוש ארבע לעבודה" אני עומדת מחובקת עם הקומונרית שלי שהדריכה אותם, שתינו אימהות גאות כפי שאמרה, מביטה בהם בחיבה ולוחשת לה שהן הולכות להיות קומונריות וחברות בנערן. היא מצידה מוסיפה שהן הולכות לקטוף תמרים כל החיים שלהן.

 

בשיר יש שורה כזו: "האהבה, האהבה היא תציל אותך. 3, 4, 3, 4, אז תאהב אותה". בשלב הזה הם עמדו בשורה, והסיטואציה הזו כמעט והמיסה את הערכים שלי מרוב התמימות והאידיאליות שבה. ברעיון הזה מהולים גם שמחה וגם עצב. אם היה אפשרי יישום של הערך הפשוט הזה, אהבה, בעולם תמים וטהור לא היו מלחמות, והיינו לוקחים אתנו לבגרות את החמימות הפשוטה שיש בהתנהגות של ילדים. כמובן, לא נוכל אף פעם לאהוב כל דבר וכל אחד, וגם בילדים קטנים קיימת אנוכיות.

 

אבל כשראיתי את החניכות שהדרכתי על הבמה, הייתה בי אמונה שגם אם לא אוכל לשנות את העולם, אוכל לעזור לכמה ילדים וילדות, לפחות כמה, לגדול להיות אנשים בוגרים טובים ואכפתים.

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon
  • YouTube Social  Icon

ת.ד. 9057, רמת אפעל, 5219001

מייל: haolim@tkz.co.il

טלפון: 03-5350157

פקס: 03-5350159