בדיוק עכשיו חזרתי מטיול של יומיים ביחד עם שכבת ט' בבית הספר בירושלים שאיתו אנחנו עובדים.

 

הטיול נקרא גיחה והוא מטעם שיעור של"ח. החלטתי להצטרף אליהם לאחר שהחניכים שלי ביקשו ממני, ואחרי הכל זאת שנה אחרונה שלי איתם, אז אני משתדלת לנצל אותה כמה שיותר.

 

המעבר החד מההרגל לראות את החניכים שלי בפעולות, שיחות אישיות ופשוט במחנה לצפייה בהם  בסביבה הבית-ספרית (עם החברים השונים, ושבה המורים אלו שבעצם מובילים אותם ולא אני) היה קצת מאתגר וקשה. לפעמים חרגתי בתחום הסמכות שלי באותו טיול, אבל הכל לטובת החניכים ומתוך מחשבה עליהם, כמובן.

 

הטיול עצמו לא היה פיזית קשה ובעיקר היה מין יציאה מהשגרה ולמידה בצורה שונה מאשר בכיתה. נוכחתי לראות שהשכבה בהחלט התגייסה לכך, רצתה ונורא ניסתה לתת בזה יד, אך לפעמים היו גם את אלה שקצת פחות.

 

אני ונעמה, הקומונרית שלי, הצטרפנו ועזרנו בבישולים, בבניית האוהלים ועוד, ובעיקר היינו שם בשביל הילדים.

 

לאט לאט יצא לי לדבר עם יותר מחנכים ועם המורים, ובעיקר בחנתי את התנהגותם כאנשי חינוך ואת דרך ההוראה שלהם. הסתכלתי עליהם בעין סקרנית וביקורתית, גם כי הוראה נורא מעניינת אותי כאשת חינוך, וגם כיוון שהם דמות מרכזית בחיים של החניכים שלי.

 

לאחר יומיים של טיול עלו לי המון שאלות, כמו - כמה המורים באמת מכירים את הילדים? את הטריגרים שלהם, את האופי שלהם? ואפילו באופן בסיסי את הבעיות הרפואיות שלהם, שמהוות חלק מהם? פתאום ראיתי שהמורים רואים בעיניהם רק מה שהם מעוניינים לראות, כמו כמה הילד משקיע בבית הספר, האם הוא מקשיב להדרכה של המורה, האם הוא מפריע ועוד בסגנון.

 

אבל בעיקר לא ראיתי אותם חושבים על הלמה. למה הילד הזה מתנהג בצורה אלימה כזאת? למה הילדה הזאת לא רוצה לאכל עכשיו אלא רק יותר מאוחר ובלילה? למה הם מדברים או מתנהגים כמו שהם? לא ראיתי אותם מסתכלים על הילד כעל עולם עם עבר, הווה ועתיד. אתה חייב לדעת את העבר בכדי להבין את ההווה ובכדי לעזור לו ולעצב איתו את העתיד שלו.

 

ולא ראיתי את זה. הכאב הכי גדול היה כמובן כשזה פגע בחניכים שלי. המורים היו מאוד אטומים, ואם לא אטומים אז פשוט לא מעוניינים להבין ולשמוע, לא באמת, כי זה הרי לא יעזור לקדם את הציונים שלו, אז בשביל מה?

 

כמובן שראיתי גם הרבה דברים טובים, כמו: שיחות של המורים עם תלמידים על הקושי והאתגר שבטיול; הרצון של המורה שילד לא יוותר לעצמו בסופו של דבר; הרצון ליצור באמת אווירת משפחה, אם זה בשפה, בהתנהגות ובכל.

 

אך למרות זאת, יצאתי מטיול זה עם שאלה אחת מרכזית - האם אנשי חינוך חייבים להאמין באדם בכדי להיות אנשי חינוך? האם אמונה באדם דורשת הסתכלות רחבה יותר על נפש האדם ועומקו, והאם מערכת החינוך והמורים שבתוכה יש בידיהם את הכלים להיהפך לאנשי חינוך, ולא רק הוראה חומרית? עוד אין לי תשובות וכנראה שאחקור את זה בעבודת גמר שלי, אבל בעיקר הבנתי משהו אחד.

 

בתנועה אנחנו יוצרים אנשי חינוך. כאלה שמסתכלים על התמונה הרחבה, על הלמה של אותו הילד, ונותנים להם כלים להתמודדויות שונות ולחיות בצורה שונה.

 

הניגוד הזה שבין בית הספר לתנועה הוא קושי גדול ומרכזי בחיים כי אנו מתיימרים לקרוא לשניהם חינוך. והשאלה האמיתית היא באמת איך עושים את זה.

 

יצא לי להכיר בחיי המון מורים, באמת מדהימים, אנשי חינוך שלימדו אותי הרבה. אמנם, יצא לי להכיר גם הרבה אנשי תנועה שלימדו אותי המון על חינוך, והדברים לפעמים התנגשו.

 

אז האם יש לי תשובה חד משמעית על מה צריך לקרות ואיך?

 

לא, אבל זה עוד פאזל ועוד דרך לראות את העולם. כמובן שנהניתי מכל רגע עם החניכים שלי ויצא לי להסתכל עליהם גם קצת בדרך שונה ופחות הדרכתית. עכשיו אני מנסה למצוא את עצמי ביניהם ולראות איך אני מצליחה להכיל את השתיים ולאזן אותם אחת עם השנייה.

 

בגלל שמערכת החינוך שלנו נראית ככה, יש לי צורך לגייס יותר ויותר חניכים שיקבלו עוד כלים אמתיים לחיים; לקשיים שהחיים מביאים איתם; לדברים שהם חווים שבית הספר לא מצליח לראות.

 

עד הפעם הבאה, נעה רוזנבאום, כיתה י"ב, חניכה במחנה ארמון הנציב, מדריכת חוג ט', רכזת מז"מ וחברת גרעין רוח.

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon
  • YouTube Social  Icon

ת.ד. 9057, רמת אפעל, 5219001

מייל: haolim@tkz.co.il

טלפון: 03-5350157

פקס: 03-5350159