הייתי כבר בטוח שלא אצליח לעשות משהו מיוחד השנה. אחרי שניסיתי לעשות בית עץ במחנה מוצקין, ולארגן טיול לגרעין שלי, ובשני המקרים זה לא הצליח. יום אחד בחודש אפריל, רכז המחנה שלי אמר לי "ענבר, יש לי הצעה שלא תוכל לסרב לה". באותו יום הלכתי למחנה וישבתי אתו לשיחה, והוא סיפר לי שרוצים שאני אהיה מוביל יצירה במקי"ץ. ברגע שהוא הציע את זה, הבנתי שהוא צדק, שאני באמת לא יכול לסרב להצעה הזו. מחודש מאי ועד חודש יולי, מה שהיה לי בראש זה רק המקי"ץ. בדרך עברנו בסמינר מובילות, סמינר ארצי בו הסבירו לנו על התפקידים. העברתי עם חברי לצוות באזור את סמינר חלומות, וחלמנו על המקי"ץ. ישבתי עם מהנדס על המבנה. התחלנו לראות איך ההרשמה מתקדמת, וזה לא נראה טוב. בסוף הבנו שאנחנו צריכים לחבר אזורים. התפקיד שלי היה להיות אחראי על מבנה אחד, של האזור שלי (צפון). בסך הכל, היינו שני מובילי יצירה בצפון, והיינו אמורים להוביל בנייה של שני מבנים - כל אחד מבנה אחד. סוף סוף הגיע המקי"ץ. אני לא אשכח איך הגעתי ליער לביא בהתרגשות, לקראת כל הבנייה. יום אחר כך, הגיע הועד הפועל. התחלקנו לקבוצות והתחלנו לעבוד. ורק אז הבנתי את גודל האחריות שכרוכה בלהיות מוביל במקי"ץ. הייתי צריך לרדוף אחרי חניכים שיעבדו. הרגשתי שהם לא מחוייבים לעבודה כמו שהייתי רוצה. בציפיה שלי, מי שבא, בא כדי לעשות את מה שצריך לעשות במפעל. הרגשתי אכזבה. אחרי היום הראשון התחיל לחץ של זמן. במהלך היום השני הבנתי שאין מצב שמסיימים את המבנה לפני שהחניכים מגיעים. הצוות הצליח לשכנע אותי שזה אפשרי, והמשכנו לעבוד על המבנה. אבל בערב החלטנו לוותר עליו. היה בי תסכול. אמרתי לעצמי - לא יכול להיות שזה קורה לי שוב. שוב אני מנסה לעשות משהו, שכמעט קורה, וברגע האחרון לא מצליח. אבל הייתי צריך להמשיך, בשביל חברי הצוות שלי, שידעתי שגם להם קשה. בהמשך המפעל נשארנו בתפקידים שלנו. אחרי שפירקו את המבנה שלי, הצטרפתי לעזור בבניית המבנה השני, שהלל מנופית היה אחראי עליו, מבנה שהלל קרא לו 'המפציץ'. במקור, לאזור של נופית היה רעיון לסיפור מסגרת, שקשור למסע בזמן, ולכן הם רצו להכין 'מנהרת זמן'. כשאיחדנו את האיזורים, סיפור המסגרת הזה בוטל, אבל הרעיון למתקן נשאר - שני מגדלים, שאפשר לעבור ביניהם דרך 'גשר הימאלאיה' עם חבלים; מצד אחד של המתקן, אפשר לטפס עליו עם סולם צמיגים, ומהצד השני - לגלוש למטה במגלשה. עבדנו על המבנה הזה, הלל ואני ביחד, עד שהוא עזב. כשהגיעו החניכים, הלל התחיל למלא תפקיד של מדריך, ואני הפכתי לאחראי על המבנה. המשכנו לעבוד עוד יומיים על המבנה. ביום השלישי בבוקר, היום האחרון של המפעל, סיימנו סוף סוף את הבנייה, והמתקן עבד! כל פעם העלנו קבוצה של חניכים, והם עברו את המסלול.
לדעתי המבנה היה חשוב גם בשבילנו וגם בשביל החניכים. החניכים שעלו עליו נהנו מאוד, ורצו לעשות אותו עוד פעם. לעלות על מבנה בגובה שני מטר, להבין שהם יכולים לעבור את המסלול הזה - זה דבר שנותן ביטחון עצמי ומסוגלות. גם לנו המובילים, ולכל הבוגרת, המתקן הזה חיזק את תחושת המסוגלות. הבנו שאנחנו יכולים לבנות מבנה גדול ומורכב, לעמוד בתכנית שלנו. ביום האחרון של המקי"ץ לא היה מאושר ממני. אבל בסופו הגיע הערב. היינו צריכים לפרק את המבנה, ונגמר המקי"ץ. אני יוצא עם מסקנות מהמפעל זה בתור מוביל. מאוד הקשה עלינו שחניכים הלכו וחזרו. היו חניכים שתיאמו מראש, שבאו ליומיים והלכו לכייפת, וזה היה סבבה. אבל היו עוד חניכים שהלכו, לא ידענו על זה מראש, לפעמים חזרו ולפעמים לא. כשמתחלף הצוות, ולא ערוכים לזה, לא נוצרת שגרת עבודה וקשה לעבוד כך. דבר נוסף: חניכים באים עם חוסר רצון, וחוסר ידע בעבודה. לעומת זאת אהבתי שגם מי שהדריך, היה בחלוץ. מבחינתי, זה מראה על מחויבות למפעל, ורצון לקחת חלק משמעותי יותר בתהליך של הקמת המפעל.
אחד הלקחים שלי מהמפעל, הוא שהייתי רוצה שיהיה מהלך שנתי, של שכלול הכשרת הקומונרים וחניכי הבוגרת בתחומי תושיית השדה )התחום שכולל בנייה מחנאית ובנייה בכלל, מדורות, כתובות אש, טיולים וכו'(. אם נעשה בימי המרחב יותר הכשרות סביב תושיית השדה, למשל של בנייה מחנאית נרכוש עוד ידע וכלים בנושא. הידע יכול גם להעלות את המוטיבציה והביטחון שלנו, המדריכים והחניכים. מאיתנו, מדריכי שנת השירות וחניכי הבוגרת, אני מצפה מאיתנו לקחת את המפעלים ברצינות. גם אם לא למדנו הכל לפני, שחשוב שנהיה פתוחים ללמוד תוך כדי, ונעבוד ברצינות. מבחינתי, זו אחריות של המדריכים והצוות המוביל במפעל לעזור, ללמד ולתת כלים, אבל זה דורש גם רצון מצד החניכים והמדריכים. הייתי רוצה לראות מדריכים וחניכים יותר מחויבים לסמינרי ההכנה, לא תמיד הייתה מחויבות מספיק גבוהה השנה. הייתי רוצה שנדרוש מהמדריכים שלנו יותר הכשרות במהלך השנה, ושנהיה יותר מחויבים לתהליכים האלה. תושיית השדה והמפעלים הם חלק מהעשייה העצמית של חניכים בתנועה. אלו דברים שנותנים מסוגלות, מוטיבציה ותחושת יכולת עצמית. המגע עם הטבע שמתבטפא במפעלים, ובכלל בתחום תושיית השדה, חשוב כדי לחנך לאהבת הארץ, כדי לחזק את הקשרים בין החניכים ולה־ תנסות בעבודת צוות משמעותית. הייתי רוצה שגם בשגרה במחנות, יהיו פעילויות מגוונת של תושיית שדה - למשל, בניית סוכה בסוכות, או כתובות אש. כתבה משוחחת - זהו כלי המאפשר לנו לקחת את המחשבות והרעיונות שעולים במבחן, ולהביא אותם לשיחה במחנה שלי! כל מדריכת בוגרת או חברת בוגרת מוזמנת להשתמש בכתבה המשוחחת כדי לעורר שיחה ולהעלות סוגיות שעל סדר יומה של השכבה הבוגרת בכל הארץ. נסו ותיהנו! מטרה: .שיח בנושא תושיית השדה בתנועה וחיזוק הבחירה של הבוגרת לאקטיביות בתחום מהלך - שיחה חוגית קצרה סביב הכתבה פתיחה: כל חניכה מקבלת שתי דקות לתאר בכתב את הארמון הכי יפה בעולם. אפשר גם בקבוצות של 3-2. מסיימות, ומיד לאחר מכן נותנות לחניכות שיפודים וחוטים. יש לכל החוג יחד 10 דקות לבנות, או להתחיל לבנות, ארמון משיפודים. שאלה: •מה היה יותר כיף? למה? מה היו ההבדלים? לקרוא את הכתבה. שאלות: •אילו שאלות עלו לכן מתוך הכתבה? •עם מה הזדהתן בכתבה? אפשר להגיד גם על חוויות קשות וגם על חוויות חיוביות •מה המסקנות של הכותב ממחנה הקיץ? מה הוא רוצה לדרוש מאיתנו כחניכים ומדריכים? •האם אתן מסכימות? האם יש לכן עוד מסקנות? •מה יעזור לכן לקחת יותר אחריות על המפעלים בתנועה? האם יש משהו שמקשה עליכן? •מה יעזור לכן ליזום ולקיים יותר פעילות של תושיית שדה במחנה שלכן ביומיום? (למשל: טיול, בנייה מחנאית, כתובת אש, עמלנות, מדורה, גינה...) נסו לחשוב עליכן, לא רק להגיד על המדריכות שלכן. הערה חשובה: בתהליך השנתי השנה קיים דגש על שילוב פעילויות מגוונות כולל תושיית שדה עזרים: •הכתבה כמספר החניכות •דפים ועטים •שיפודים •חוטים