גאווה

(הערת המערכת: בקיץ תשע"ח התקיים טקס מרגש תנועתי לקראת מצעד הגאווה בירושלים, מצעד חשוב שהתאפיין בנוכחות תנועתית מרובה. זאת, במסגרת תקופה שהתאפיינה בהתעוררות אזרחית ובמחאות שונות בחברה הישראלית, כמו המחאות נגד חוק הלאום, והמחאה להעלאת קצבאות הנכות) אני זוכרת עכשיו את ההרגשה המציפה, הטוטאלית כשהתכנסנו לטקס לכבוד המצעד בירושלים. נאבקתי במחנק בגרון כאשר צפיתי בבוגרים ובוגרות, חברים וחברות בתנועתי עומדים מול כולם ומצהירים על עצמם כחלק מהקהילה, מספרים על החיים האישיים שלהם, נותנים לעצמם להיות כה פגיעים במרחב הזה בידיעה שכל מי שלוקח חלק בו מקבל ומכבד אותם לא משנה מה. גם עכשיו שאני מנסה לתת לרגשות האינטנסיביים מקום על הנייר, אני פוגשת את הדמעות שמגיעות כמעט באופן אוטומטי כבר. התרגשתי והלב כאב כל כך לפתע, לא הצלחתי למצוא מילים להסביר לחברות מה מתרחש שם בפנים. זה מרגיש כמו להתעורר מתרדמת, להבין את המציאות כמו שהיא, להפנים את משמעות הכותרות בחדשות והפוסטים הזועמים ברשתות החברתיות. ההבנה שיום אחד זאת יכולה להיות אני בסיפורי הזוועות הללו, הסיפורים שבעקבותם האירועים האלה מתקיימים, נוחתת עליי כול פעם מחדש בשידור ישיר. ההבנה שהמאבק הוא גם שלי. זה קרה בעצרת בכיכר לאחר דקירת הטרנסית בפלורנטין וחוק הפונדקאות, זה קרה במצעד בחיפה וזה קרה במצעד בירושלים אתמול. הוא הרגיש שונה מהרבה סיבות שאני מנסה להסביר כאן, אבל חלק מזה היה קשור לכך שרק לפני 3 שנים נרצחה שם נערה בגילי. היום, היא נשארה בת 15 כמו החניכים והחניכות שלי. הפחיד אותי להצטרף אליה שם למעלה, שהחברים שבאו איתי לצעוד יצטרפו אליה. אבל הגילוי שעוד כ22 אלף חברים באו לצעוד איתי למען אותה מטרה, השמיד את כול הפחדים והחששות והחליף אותם בעוצמה, בשמחה. לצעוד עם חברותיי לגרעין ולשכבה איתן אני מתחילה שנת שירות בתנועה עוד בדיוק ארבעה ימים מעכשיו, נתן לי כוח וריגש אותי, בצו־ רה שאני עדיין עובדת על להבין במילים. האתגרים והקשיים שאני פוגשת, אישית, כמעט תמיד סובבים סוגיות סביב אחרות, ולא קשורים להיותי ביסקסואלית וחלק מהקהילה. לכן עוד יותר חשוב לי להביא את עצמי לאירועים כאלה. חשוב לי לבוא עד שכול חברותיי לקהילה יוכלו להגיד שגם היום יום שלהן נראה ככה. חשוב לי לבוא, כדי שאם אפגוש אישה איתה ארצה להקים משפחה, אוכל לעשות זאת באותה קלות כמו אם היה מדובר בגבר.