10/03/17
נכנסנו לתאי הגזים במיידנק. הכתמים הכחולים על הקירות, כל פינה יש כתם, הכתמים שזועקים את זעקות ההמונים, צעקות הכאב, חסרות הנשימה. הכתמים שבולטים כל כך מרוב שימוש, מרוב לובן הקיר שהיה והשחיר לאט לאט מכל הזוועות הנוראות .הכתמים שמהדהדים בראש, בעיניים. בקיר, הכתמים הכחולים המדמים שמיים. שמיים חנוקים, חסרי אויר או אטמוספרה.
היכן ירא שמיים? היכן החופשיות?
בינות כתמים ישנה דלת פלדה עם עינית, הנותן אפשרות להביט בזוועות הכי גדולות שהאדם ברא. המתבונן מסתכל באדישות ובקוצר רוח ומחכה בעצבנות שהקרבנות כבר ימותו, שיפסיקו לנשום, שלא יצטרך עוד להסתכל בדבר הנורא הזה .הוא מחכה שהצעקות תסתיימנה, שהאנשים ינשמו כבר את נשימתם האחרונה .שתפרח נשמתם כבר, כי עוול הם עושים לו .שיוכל לחזור לעבודתו, שיוכל כבר לשרוף את הגופות ולהרוויח את שכרו. בזמן שעומד הוא ומביט ברצח ההמונים, המתבונן מהצד חושב על אשתו וילדיו ,אך אינו חושב על האמהות והילדים שזרק למותם בתא הגזים .הוא אינו לוקח אחריות על מעשיו, וחוזר יום יום אל משפחתו ומברך את האל שנתן לו אוכל ופרנסה טובה בעבודתו בבית החרושת להשמדה.
בכיתי. בכיתי בכל נשימה, התייפחתי. איני מבינה כיצד אנשים יכולים להיות כל כך מנוכרים לסביבתם, איך הם מסוגלים לרצוח כל כך הרבה אנשים?
הם לא עוד בורג במערכת. האמנם "אם אנחנו לא נעשה את זה, מישהו אחר יעשה?" הם צריכים לקחת אחריות על מעשיהם, וגם שאר העומדים מן הצד.
איך הם יכלו?
מול העיר היה מחנה ההשמדה. רק חוצים את הכביש ומגיעים.
איך הם יכלו לשתוק?
איך הם לא עשו דבר ,כאשר ראו את ארובות העשן ,ארובות של אפר וכאב? כאשר שמעו צרחות וזעקות כאב!?
חוסר ההתערבות וחוסר לקיחת האחריות גרמו לדבר הנורא מכל להתקיים, לרוע לנצח!
אני מתחננת ,לא עוד!
די לאדישות ,להתנכרות, כי אדם לאדם אינו זאב .די עם החזק שורד !התנגדו לברבריות !קראו בקול לאהבת האדם מעצם היותו אדם, הלחמו ברוע, עזרו לרעיכם, לאהוביכם ולזריכם!
בסוף היום במיידנק קבוצתי ואני כרתנו ברית. יחד, נתנגד לרוע. כאשר נראה מישהו שזקוק לעזרה או נפגע מאחר, נעזור לו, נדאג לו. נתנגד לרוע, נאמין במוסר ובטוב ובאדם. אני מאמינה באדם.