נזכור את אחינו ואחיותינו
את בתי העיר ובתי הכפר
את רחובות העיירה שסאנו כנהרות
ואת הפונדק הבודד עלי אורח;
את הישיש בקלסתר פניו
את הנערה בצמותיה
את הטף, את הטף.
את אלפי קהילות ישראל על משפחות האדם,
את כל עדת היהודים
אשר הוכרעה לטבח על אדמת אירופה מידי הכורת הנאצי;
את האיש שזעק פתאום ובזעקתו מת.
את האישה שחיבקה תינוקה את ליבה וזרועותיה צנחו.
את התינוק שאצבעותיו מגששות אל פטמת האם
והיא כחולה וצוננת.
את הרגליים שביקשו מפלט ולא היה מנוס עוד.
ואת שקפצו ידיהם לאגרוף, האגרוף שחפן את הברזל,
הברזל שהיה לנשק החזון, היאוש והמרד.
והם ברי הלבב, והם פקוחי העיניים, והם שהשליכו את נפשם מנגד
וידם קצרה מלהושיע.
נזכור את היום, את היום בצהריו,
את השמש שעלתה על מוקד הדמים,
את השמיים שעמדו גבוהים ומחרישים.
נזכור את תלי האפר אשר מתחת לגנים הפורחים.
יזכור החי את מתיו, כי הנה הם, מנגד לנו.
ואַל דוֹמִי, אַל דוֹמִי לנו,
עַדֵי יהיו חיינו ראויים לזכרם