top of page

מכתב פרידה ממחנה רעננה מערב

אִם גַּרְעִין זָרַעְתָּ, בְּטַח!

עֵץ נָטַעְתָּ לֹא לָמָוֶת

בַּל תִּדֹּם הַלְמוּת מַקָּבֶת,

רַד אֲנָךְ עַל הַנִּדְבָּךְ. וּלְבֵנָה עַל לְבֵנָה נַנִּיחַ

עַד נַגְבִּיהַּ הָאָרִיחַ,

כֵּן תֶּחֱזַק, תֶּחֱזַק הַלְמוּת מַקָּבֶת,

עֵץ נָטַעְתָּ לֹא לַמָּוֶת –

הֵן גַּרְעִין זָרַעְתָּ, בְּטַח!

הֵן גַּרְעִין זָרַעְתָּ, בְּטַח!


השיר הזה תקוע לי בראש כבר חודש ואני לא מצליח לשחרר אותו. גיליתי גם שאני לא היחיד מהשכבה שלי שהשיר הזה מהווה לו מוזיקת רקע לחיי היום יום (שכבת נִמְרֹד). מדי פעם אני מוצא את עצמי שר אותו עם אנשים מהחוג ומהגרעין בספונטניות. חשוב לומר שזה לא שיר שמתנגן במסיבות ובטוח לא של סטטיק ובן אל.


לא התמודדתי עם סיום 12 שנות הלימוד שלי בבית הספר בגלל שהייתי אפתי ומנוכר למערכת החינוך. לא הצלחתי להתחבר לשוק שריחף סביב חברי לספסל הלימודים. בגילוי נאות הייתי אפילו מעט ציני כלפי הרגשות שלהם. הרגשתי שהם מאלצים את התגובה הזאת בגלל שזה מצופה מהם. אני לא עשוי מאבן, זה היה לי מוזר לדבר על זה שחלק מהחברים שלי מתגייסים ביולי ושאני לא אחלוק איתם את הרגשות שלי בנוגע לבית הספר. הרגשות והשיח של ״מה תעשה בצבא?״ רק העלו לי רגשות של סלידה משום שזה היה פיאסקו של החוויה התיכונית שלי. צביעות, שיחות מאולצות ומיליטריזם (הועלתה אצלנו הופעה שבה 50 ילדים מהשכבה עלו עם מדים ושרו ״גולני שלי״).


אימא שלי נוטה לפעמים לפנות אליי באמירות כמו: "למה אתה משקיע כל כך הרבה משאבים במחנה אם אתה עוזב אותו? הוא כבר לא שלך ולכן עליך להפסיק להשקיע בתפקיד שלך כמל״צ וכחבר בוגרת פעיל במחנה. אתה הרי לא תזכה ליהנות מפרי עמלך". לרוב אני מגיב בשינוי הנושא מידית והאשמתה בהיותה קפיטליסטית וחומרנית. היא מעולם לא השקיעה במשהו שאינו למטרת רווח אישי.


אם כל החלוצים היו עוזבים את הקיבוצים שנה אחרי שהקימו אותם בכדי להקים קיבוצים חדשים בשביל להגשים את ההישגיות שלהם ולהוסיף עוד שם לביוגרפיה שלהם (בקטע די אנוכי), היינו עדיין מסתובבים עם סרבלים וכובעי טמבל. החומרניות וההישגיות שנובעות מהקפיטליזם גורמות לנו לרדוף אחרי הישגים חדשים ולזרוק את הדברים הקודמים משום שהם לא משרתים אותנו. ראו ערך: סמארטפונים, צעצועים, בגדים ועוד.


המשפט ״אִם גַּרְעִין זָרַעְתָּ, בְּטַח! עֵץ נָטַעְתָּ לֹא לָמָוֶת״ מדבר על זה שאם זרענו גרעין, משמע שהשקענו במשהו, אז עלינו להאמין בו ולטפח אותו משום שבעתיד הוא יגדל לעץ. העץ הזה לא נשתל בכדי שימות. העץ נשתל בשביל שיחיה, יכה שורשים וימשיך להפיץ זרעים.


"וּלְבֵנָה עַל לְבֵנָה נַנִּיחַ עַד נַגְבִּיהַּ הָאָרִיחַ". בתקופה הזאת שבה כמעט כל הדברים שאנשים עושים הם למטרת רווח ולמען סיפוק אינטרסים, אנחנו צריכות לא ליפול לרוח התקופה ולהמשיך להשקיע במפעלים חינוכיים. כי רק ככה בונים אריח חזק ויציב.


לא משנה אם זה עכשיו, בשנה הבאה, בצבא או עוד 20 שנה - תמיד אני אאמין בגרעין ששתלתי במחנה רעננה מערב, משום שעמלתי שנים רבות במחנה והמשכתי לטפח את הגרעין שנשתל לפני 13 שנה, ומשום שאני יודע ומאמין כי הולכים להמשיך את הגרעינים שלי.


למחנה רעננה מערב:


אל תשכחו את צדקת דרככן, לא משנה מה נאמר לכן. מה שמשנה זה איך אתן פועלות. עליכן לקחת את מה שבוגרי המחנה עשו ולעצב לפי זה ולפי הראייה שלכן את המציאות שבה אנו חיות, וליצור חברת נוער כמו שאתן יודעות לעשות, מבלי לתת חשבון לאף אחת. אתן הכי טובות במה שאתן עושות ואף אחד מבחוץ לא יותר טוב בזה מכן.


אוהב אתכם עד הירח וחזרה. חוג פנאמייקה 2013-2017

106 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

תכל'ס, מועדון הסרט בתא"צ זה דבר מופלא. בייחוד בשנת יב', כשהסמינרים מפסיקים להיות שכבתיים והופכים להיות גרעיניים. אני הרגשתי את זה מאוד קרוב ללב כשחילקו אותנו לגרעינים בסמינר השביעיות, ואחד מהחששות הכי

bottom of page