מילות פרידה | דניאל גיל, רכזת במוצקין

אני נגשת בפעם השישית לנסות לכתוב את המכתב הזה, משהו בי לא נותן לסכם, אני כל פעם מחדש חוזרת להתחלה, איך הראו לנו את כל המחנות שצריכים רכזים ומוצקין היה נראה לי הכי מאתגר אז בחרתי בזה, איך בשיחה עם גיא אמרתי שאני נכנסת ל5 שנים והיא האמינה לי כאילו זה לא אמירה מטורפת לחלוטין, איך היו פה רק חמישה חניכים שהודרכו על ידי קומונר של ביאליק, איך פחדתי שאהיה אפתית למשימה כי הרגשתי שהלב שלי כבר מלא בחיילות וחניכי עבר ושאני פשוט עושה את זה על אוטומט ושזה לא יזיז אותי.

אבל כמובן שזה לא מה שקרה פה,

נכנסתי למוצקין ישר לתוך הסגר הראשון להדריך 5 חטניקים חמודים בזום ולנסות לגייס טטניקים ב20 יום שאפשרו להם לחזור ללמוד, וכנגד כל הסיכויים זה הצליח (מוטיב חוזר במחנה הזה, תזכרו)

הצלחתי לגייס טטניקיות שנרשמו לקורס מדצים שהתבטל בזכות הסגר השני אבל למרות שהן לא הכירו את התנועה ואותי הן בחרו לצאת לקורס יומיות מזורז ועוד להדריך ולהקים איתי מחדש את הצעירה במחנה.

הגעתי לאחדות הבית ספר יסודי הקרוב ובמקום לפגוש מורים ומנהלת שרק רוצים לנפנף אותי ושלא אפריע לשיעורים שלהם, הכרתי מחנכים ומנהלת שאומרים המטרה שלך היא המטרה שלנו, מורים שמדברים את השפה שלנו שהם השותפים הכי טובים שאפשר לבקש והאמת שככה זה היה בכל העיר, הורים שכנגד כל הסיכוי דואגים לשיפוץ של המחנה במהירות הבזק מאכפתיות עמוקה ונתינה. מורים שחושבים איתי מה יביא את הכיתה שלהם למחנה, עובדי עירייה שרוצים שהמקום הזה יצליח.

בשנה השניה הצטרפה אליי מיכל, שהיא השותפה הכי טובה בעולם!, התחלנו ביחד לנסות לבנות פה משהו שאפשר להזמין ילדים להפוך את המקום הזה לבית שלהם, להזמין ילדים להשפיע על העיר שלהם, להזמין ילדים להיות חניכים שלנו, והדבר עבד, דיונוני גדלו וגדלו, ונשרי כנגד כל הסיכוי הדריכו שנה שלמה, (רוב השנה 2/3 חניכים) ועוד איזה שנת הדרכה, הדרכה בזום, במחנה, בסנפצאט', שיחות אישיות בווידיוצאט, חילקו חבילות בכל העיר... באמת היה משוגע, תמיד אמרתי שאין סיכוי שגיא לא משלמת להן כדי שתהיה לי חווית הצלחה, כי לא מצאתי שום סיבה הגיונית שהן ימשיכו ככה שנה שלמה. אבל אחרי המון המון עבודה קשה בסוף השנה השניה היו במחנה מוצקין 100 חניכים רשומים.

וככה זה המשיך יותר ויותר ילדים בחרו לשים את הלב שלהם במחנה, הגיעו קומונרים שבאו ושמו את הלב שלהם והצבע שלהם במחנה והמחנה נהיה מקום חיי, עם המון חניכים, עם מיליון פעילות במקביל וזה הזוי כי אני זוכרת את זה נטוש ושומם זוכרת את עצמי מבלה פה שעות על גבי שעות לבד בשביל שעה וחצי ששתי חניכות יעברו פעולה...

זוכרת חניכות ביישניות שבוקי מדברות בפעולה ועכשיו הן עומדות ומובילות אחריהן 100 חניכים קטנטנים בלי למצמץ, יוצרות מופע שלם שחוגג אותם ככה בלי שאף אחד יגיד או ירמוז ומובילות את כל המחנה אחריהם חודשים!, חניכים שהמילה הגשמה בכלל קשורה אצלכם להייטק, בונים לחניכים שלהם תהליכים חינוכיים שלא יכולתי לדמיין, מתעסקים במה הפרקסיס והסטיכיה של כל דבר.

הדבר הזה היה מפעל חיי, אין משהו שהרחיב לי את הלב כמו המחנה הזה, אין משהו שגרם לי גאווה כמו הילדים האלה...

בזמן המלחמה הרגשתי איך אני מאבדת תקווה בעתיד טוב, גם הזוועות שקרו לנו וגם מה שזה גרם לאנשים סביבי להתנהג ולעשות, ואז קיבלתי מכתב מהחניכים פה שרשמו לי שגם שקשה אני צריכה לזכור שאני נלחמת עכשיו למען העשייה שבעתיד, למעט הטוב שיבוא ושהם ידאגו איתי שהוא יבוא...

המחנה הוא בית, הוא לב, המקום לצחוק, לשחק, להיות אני ב100% ולאהוב את זה, זה מקום לנסות דברים חדשים ולא לפחד לפול, זה מקום ללמוד להיות חברים, זה מקום לדרוש ולהידרש, זה מקום להבין כמה כוח יש לכל אדם בעולם ומתוך זה להבין שגם יש לו אחריות על הסביבה והחברה, זה מקום ללמוד על העולם ולא להיכנע לדפוסים מנוכרים, זה מקום ליצור עולם טוב יותר אבל לא רק בפנים אלה מקום ליצור אור שיקרין ויכבוש את כל החברה.

לאורך כל הריכוז שלי של המחנה תמיד אמרתי על דברים שהם כנראה לא יקרו אבל מה אכפת לי לנסות בכל הכוח כאילו זה כן, מקסימום אצליח, בגיוס ט', בהקמת צעירה, בהגדלת חוגים, ביצירת הובלה פנימית, תמיד בסוף החניכים בחרו להיות, לעשות, ליצור בסוף כנגד כל הסיכוי קמה פה חברת נוער, אימפריה, ולא בהתהוות.

אני מסיימת פה בעיקר בתחושה של גאווה, של ההצלחה, של אהבה נורא גדולה, בכל חלק במחנה מוצקין אני מרגישה שהוא גם שלי ושיש לי חלק בהצלחה שלו אבל הוא לגמרי גם של כל מי שהיה פה לפני ובעיקר של מי שעשה את זה איתי, הכי של החניכים שבאמת עשו את זה מנשרי ודיונוני ועד אחרון חניכי ג', של מיכל ורז שריכזו איתי, גיא ונועה שליוו אותי, ובכללי היה לי כל כך הרבה שותפים וגב גם בתוך העיר וגם בתנועה שהצלחנו לגרום לפלא הזה לקראת.

אתמול בפרידה מי"ב מוריאל אמר “שאף סמינר או אף מקום לא מכין אותך לאהוב כל כך הרבה כמו המקום הזה”, אנשים מפחדים לאהוב, כי אולי הם יפגעו, אולי הם אוהבים יותר אבל זה שטויות כי אין דבר ממלא באושר יותר מלאהוב וככול שנהיה מונעים מאהבה במקום מהישרדות, ניכור, פחד ושנאה העולם יהיה טוב יותר ואנחנו נהיה טובים יותר. אז לחיי רוח מוצקין ולחיי מה שכל מי שעבר פה עוד יפיץ לעולם ❤️

ובפעם האחרונה, עלה נעלה כי יכול נוכל, דניאל גיל רכזת מחנה מוצקין.