יום השואה- שישה תפוחי אדמה מניה הלוי


"ללקה! הוספת מלח לתפודים?" החזירני אחי בניק למציאות.

"כן, הוספתי" עניתי.

"נטעם את המים אם הם די מלוחים, הן עליה אי אפשר לסמוך", התערב אולק בשחצנות. הם טעמו מן המים ואני הבטתי בהם בכעס.

לעולם אינם סומכים עלי, הרהרתי. אף על פי כן אני אוהבת אותם מאוד. את אחי הגדול אני מעריצה ממש. הו לעולם אינו מגלה שמץ של פחד או דאגה. אפילו עכשיו, כשבסיר מתבשלים ששת תפוחי האדמה האחרונים שבבית, אין הוא מגלה דאגה.

לא כן אני. אני מלאת פחדים. מדי פעם כשאני נזכרת באמא או באבא, הריני נתקפת בבכי איום. בניק גוער בי, ולעתים אף סוטר לי על מנת להפסיק את הבכי. אכן, אני מפסיקה. גם מבליגה על סטירות הלחי שהוא מנחית עלי. אני חשה מעין יראת כבוד כלפיו. שכן הוא עכשיו מפרנס המשפחה. הוא הוא המספק לנו אוכל. מאז נשארנו לבדנו לא קרה שנרעב אפילו יום אחד. לעולם אינו מגלה לי כיצד הוא מצליח להשיג את צורכי האוכל. הוא אומר רק: "השגתי, וזה העיקר. ועכשיו נאכל".

איני מפצירה בו, כי הוא עקשן. הנה הוא עומד שלו ומסתגל בששת תפוחי האדמה האחרונים. עמידתו זו מרגיעה אותי. אני בטוחה, כי בראשו הקטן כבר הוא מתכנן כיצד יצייד אות