יום השואה- שישה תפוחי אדמה מניה הלוי


"ללקה! הוספת מלח לתפודים?" החזירני אחי בניק למציאות.

"כן, הוספתי" עניתי.

"נטעם את המים אם הם די מלוחים, הן עליה אי אפשר לסמוך", התערב אולק בשחצנות. הם טעמו מן המים ואני הבטתי בהם בכעס.

לעולם אינם סומכים עלי, הרהרתי. אף על פי כן אני אוהבת אותם מאוד. את אחי הגדול אני מעריצה ממש. הו לעולם אינו מגלה שמץ של פחד או דאגה. אפילו עכשיו, כשבסיר מתבשלים ששת תפוחי האדמה האחרונים שבבית, אין הוא מגלה דאגה.

לא כן אני. אני מלאת פחדים. מדי פעם כשאני נזכרת באמא או באבא, הריני נתקפת בבכי איום. בניק גוער בי, ולעתים אף סוטר לי על מנת להפסיק את הבכי. אכן, אני מפסיקה. גם מבליגה על סטירות הלחי שהוא מנחית עלי. אני חשה מעין יראת כבוד כלפיו. שכן הוא עכשיו מפרנס המשפחה. הוא הוא המספק לנו אוכל. מאז נשארנו לבדנו לא קרה שנרעב אפילו יום אחד. לעולם אינו מגלה לי כיצד הוא מצליח להשיג את צורכי האוכל. הוא אומר רק: "השגתי, וזה העיקר. ועכשיו נאכל".

איני מפצירה בו, כי הוא עקשן. הנה הוא עומד שלו ומסתגל בששת תפוחי האדמה האחרונים. עמידתו זו מרגיעה אותי. אני בטוחה, כי בראשו הקטן כבר הוא מתכנן כיצד יצייד אותנו במזון. גם אחי הקטן שליו. נדמה לי כי הוא אינו מודאג לעולם. מדי פעם מביט הוא בבניק וחוזר ומביט בסיר. גם הוא מעריץ את בניק ומנסה לחקות כל תנועה מתנועותיו. הנה שילב בניק את ידיו על החזה, וכבר ממהר אולק ומשלב גם הוא את ידיו הקטנות.

"עוד מעט יהיו מוכנים לאכילה", אומר בניק ואולק חוזר אחריו: "כן, עוד מעט אפשר יהיה לאכול".

דפיקות קלות על הדלת נשמעו פתאום. החלפנו מבטים חרדים. ידענו, שאין אלה גרמנים. הללו לא היו טורחים לדפוק על הדלת.

"ודאי שכנים" הפטיר בניק.

"לפתוח?" שאלתי.

"מוטב לא" פסק אולק. "מיד יבקשו שניתן להם תפוחי אדמה".

"אז מה, נתנהג כאילו אנחנו לא בבית?" שאלתי בלחש.

הדפיקות נשנו, חלשות כמקודם.

"נפתח" אמר אחי הגדול. "אם ירצו, לא ניתן", הוסיף בהחלטיות.

עוד קודם שהספקתי לפתוח את הדלת לרווחה נדחקו פנימה שני ילדים, בני גילנו בערך. הכרנו אותם בתור היתומים. הם התייתמו לפנינו, ואמי, בעודה בחיים, היתה מעניקה להם ארוחה חמה פעם בשבוע. היה זה מעין הסדר של קבע: הם היו עוברים מבית לבית ואוכלים כל ארוחה אצל משפחה אחרת. ובלילות ישנו בבית המדרש.

שני הילדים עמדו דמומים, כשהם מחפשים בעיניהם את אמי.

"אמא איננה" אמרתי "לקחו אותה לפני שבוע".

אנחת אכזבה נפלטה מפיהם והילדה אמרה: "אז מה יהיה? אצל מי נאכל?"

הילד משך בכתפיו. נשתררה שתיקה. הבטנו זה בזה. גם אנחנו משכנו בכתפינו ופזלנו לעבר הסיר שעל הכיריים. עתה השגיחו הילדים בסיר המעלה אדים. הביטו לעברו בסקרנות. קרבנו אל התנור, הקפנו את הסיר. גם הם התקרבו. עמדנו שם חמשתנו והבטנו לתוך הסיר הגדול והמפויח. בחדר נישא ריח חמים ומגרה של תפוחי אדמה מבושלים.

הם נשמו עמוקות, והילד אמר: "יום רע היה לנו היום. לא הצלחנו לקבץ כלום". לפתע התפרץ אולק ואמר: "כמה אנחנו?" הוא התחיל לספור והוסיף: "אבל זה יכול להספיק". ומיד ספג דחיפה חזקה ממרפקו של בניק. שני היתומים נראו מיואשים. בניק הביט בהם רגע מהורהר, ולבסוף הפליט: "טוב, כל אחד יקבל תפוח".

אולק ניסה להתערב: "תראה, ישאר..." ושוב חטף דחיפה ממרפקו של בניק, שהכריז: "ועכשיו נערוך ארוחה חגיגית".

הוא פנה אלי ושאל: "יש במה לכסות את השולחן?"

"בסדין שבמיטה" עניתי. "הוא עוד נקי".

מיהרתי את הדרגש והוצאתי סדין קרוע. פרשתיו על השולחן. התכונה לקראת הארוחה נסכה בנו חדווה. כולם סייעו בעריכת השולחן כשהם מחייכים. אכלנו בתאבון ובהנאה את התפודים המהבילים, לגמנו מן המים הרתוחים, כאילו היה זה מרק. אחי הגדול הגדיל לעשות וחילק את התפוח השישי לחמישה חלקים נוספים.

אחרי הארוחה המשכנו לשבת והתחלנו לשיר שירי שבת – למרות שהיה זה יום רביעי…


79 צפיות
  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon
  • YouTube Social  Icon

ת.ד. 9057, רמת אפעל, 5219001

מייל: haolim@tkz.co.il

טלפון: 03-5350157

פקס: 03-5350159